היהודי כזן בסכנת הכחדה

נראה שהעם היהודי עסוק באופן אובססיווי בשאלת הישרדותו, לפחות אם אנחנו מקשיבים למה שאומרים הדוברים שלו, כלומר אלה שהם עצמם או אחרים מינו אותם לדבר בשמו של ״העם״ ולבטא את חרדותיו ואת דאגותיו. החרדה מהעלמותו או מהכחדתו המוחלטת של העם תמיד נמצאת שם, כאפשרות מאיימת. חרדת ההשמדה מטעינה  ומניעה את השיחים הפוליטים, התיאולוגים והצבאיים של היהודים וצובעת אותם בגוון פרנואידי במיוחד – תמיד קמים עלינו להשמידנו, תמיד כולם נגדנו, האנטישמיות אינה קשורה לדבר שאנו עושים אלא מופנית נגד עצם הסובייקטיוויות היהודית שלנו, נישואים עם גוי הם אסון שיביא להעלמות העם היהודי הקטן מעל פני האדמה… היהודי לא בא לכאן להנות, אלא לשרוד. שכן רק הישרדותו הפיזית תבטיח את המטרה הנעלה ביותר – הישרדותו של הזן בסכנת הכחדה: עם ישראל.

קשה לדבר על מקור אחד של החרדה היהודית מהיכחדותו של העם, כלומר של תפיסת היהודים את עצמם כזן בסכנת הכחדה, אבל אפשר ללכת לנקודות שונות בהיסטוריה שבהן החרדה הזו לא היתה קיימת בצורה הנוכחית, או אולי אפילו לא היתה קיימת בכלל, ולבדוק מה בין אז להיום. שתי נקודות כאלה עולות במחשבתי. האחת – כתביו של פילון מאלכסנדריה, והשניה – ראשוני הרבנים בארץ ישראל של המאה השנייה והשלישית לספירה. הן פילון הן הרבנים מוסרים לנו עדויות על הזוועות שהיהודים בתקופתם חווים – אצל פילון מדובר בעיקר בפוגרום שערכו היוונים והמצרים באלכסנדריה בתושביה היהודים של העיר בסוף שנות השלושים של המאה הראשונה לספירה. פילון עצמו היה עד לפרעות והתיאור שהוא נותן לנו מצמרר בפרטיו ובתוכנו. מייסדי התנועה הרבנית בארץ ישראל של המאה השנייה לספירה נושאים ברוחם ואולי אף בגופם את זכרונות המרידה הראשונה נגד הרומים שהסתיימה בחורבן הבית, ובעיקר את תוצאותיה הקטסטרופליות של מלחמת בר כוכבא בשנות השלושים של המאה השנייה.

51iVowuBsaL._SY344_BO1,204,203,200_ואף על פי כן, לא אצל פילון ולא אצל הרבנים אנו מוצאים את החרדה האובססיווית מהכחדתו הפיזית של העם היהודי. האפשרות של העלמותו המוחלטת של העם מעל פני האדמה לא ממש מוצאת את דרכה למרכז היצירה שלהם. זה לא שהחרדה אינה קיימת, אבל האובייקט שלה אינו העלמותו הפיזית של העם אלא העלמותה של דרך החיים הרעיונית והמעשית שלו, או כפי שפילון קורא לזה “הפילוסופיה” שבני העם מתחנכים בה מינקותם ומעבירים אותה מדור לדור. עבור פילון, הפילוסופיה של היהודים היא היא הפילוסופיה האמיתית, כלומר הדרך הנכונה והראויה ביותר לחיות על פי האמת, על פי חוק הטבע האלוהי האוניברסלי. האסון שהרדיפות נגד היהודים עלול להביא הוא השמדתה של צורת חיים נעלה שיכולה להעניק השראה לכל בני האדם, יהודים ולא יהודים, ולקרב את חייהם לאמת.

ככל שההיסטוריה מתקדמת לתוך ימי הביניים, כך ההזדהות של האתנוס היהודי עם דרך החיים היהודית הופכת ליציבה יותר. ה”דלתות” של היהדות, לפחות באירופה הנוצרית, נסגרות באופן הרמטי, וכעת “הפילוסופיה” היהודית אינה אלא דרך חיים שקרית ובזויה, שמתקיימת על ידי בני עם אחד נפרד ונבדל, ומסמנת מתוך כך את אמיתותה של דרך החיים הנוצרית. במלים אחרות, אם הפוליטיקה התיאולוגית של אירופה הנוצרית מקפידה לשמור על קיומו של המיעוט היהודי, הרי זה בגלל שהוא נושא את המערכת הרעיונית והמעשית שהנצרות זקוקה לה על מנת לשרוד. ללא יהודים לא תהיה יהדות, וללא יהדות הנצרות מאבדת במובן מסוים את סלע קיומה. וכך, היהודים באירופה הנוצרית מפתחים יחס מרטירולוגי ליהדות שאנו לא מוצאים בהכרח בהקשרים אחרים, שכן אצלם היהדות היא בדיוק מה ששומר עליהם בחיים. מהבחינה הזו היחס בין ה”יהדות” לבין “היהודים” הוא מרטירולוגי יותר ביחס לזה שראינו בתקופה הטרום נוצרית – השמדת היהודים, שאצל פילון וראשוני הרבנים אינה אלא סימן של השמדה חמורה יותר (של היהדות), הופכת בימי הביניים הנוצרים לדבר עצמו, לאובייקט הממשי של החרדה.

תהליכי החילון של המודרנה הורידו את השכבה התיאולוגית משנאת היהודים והעלימו את הקשר בין המסמן (השמדת היהדות) למסומן (השמדת היהודים). אירופה כבר לא היתה צריכה את היהדות על מנת שתעגן את קיומה של הנצרות, שכן היא ראתה את עצמה נכנסת לתקופה פוסט-נוצרית. אם ליהדות עצמה אין עוד פונקציה, מה אנחנו עושים עם היהודים? זאת השאלה היהודית של המאה ה-19. שאלה שלא רק האירופאים הנוצרים או הפוסט-נוצרים הציבו אלא גם היהודים עצמם. זאת השאלה שהתנועות היהודיות והאנטי-יהודיות שנולדות בסוף המאה ה-19 ומתמסדות בתחילת המאה ה-20 – בראש ובראשונה הנאציזם והציונות – מהוות תשובה אליה.

אם באמצע המאה ה-20 היה צריך להיות גאון כמו חנה ארנדט על מנת לראות את הקשר בין הציונות המדינית לאנטישמיות המודרנית, הרי שהיום הקירבה ביניהם מכה אותנו בבהירותה. האנטישמי המודרני בהתגלמותו הקיצונית ביותר רצה להשמיד את הגוף היהודי מאחר שהוא איבחן אותו כמכיל (או מהווה) נגיף ייחודי ומסוכן של זיהום קטלני ומדבק. הציונות המדינית של ימינו מקבלת את המבנה הכללי של התפיסה האנטישמית – גם היא מניחה שהשנאה לישראל, כלומר למדינת העם היהודי, נובעת מהתפיסה שרואה בגוף היהודי גוף חולה מזוהם ומזהם. בנימין נתניהו או לימור לבנת לא מעלים על דעתם את האפשרות שהשנאה לישראל נובעת מהצביעות הבלתי נסבלת שלה, כלומר מהעובדה שהיא מציגה את עצמה כמדינה נאורה ודמוקרטית בעודה מנהלת דה פקטו ודה יורה מדינות גזענית בתוככי גבולותיה ומפעילה משטר כיבוש משפיל על מיליוני בני אדם מחוצה להם.

כמו הנאצים, כך גם נתניהו חושב שהיהודי נתון בסכנת השמדה אך ורק בגלל היותו יהודי, ללא שום קשר לאורח חייו, לדעותיו, לרוחו… כציוני אמיתי, הוא מאמין שתפקידה של מדינת ישראל הוא להגן על היהודים מפני האנטישמיות. זו הפונקציה, ולכן יש להמשיך להזין את המכונה האנטישמית (אולי באופן לא מודע) וליצור את הרושם שלמרות השינויים העצומים במעמד היהודים בעולם מאז 1945 (יש להם מדינה עשירה בעלת כוח גרעיני שנתמכת על ידי חלק גדול מהמעצמות הפוליטיות והצבאיות), מבחינה מהותית מצבם עדיין זהה לזה של יהודי אירופה ב-1933.

נתניהו כמובן אינו היחיד. החרדה ההשמדתית שאנו מוצאים היום אצל לא מעט מנהיגים יהודים, בישראל ובתפוצות, מתנהלת למעשה על אותו הציר של התשוקה הנאצית לשרוף ולהעלים את הבשר היהודי מעל פני האדמה. הישרדותו של הבשר היהודי, של הגוף שמסומן כיהודי, הופכת להיות מטרת העל. באשר ל”רוח” היהודית, יהא תוכנה אשר יהא, אין בה צורך כעת, בשעת מלחמה. אפשר לשים אותה באפסנאות, שתמתין לתאריך השחרור ההולך ומתרחק.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: