כתיב: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". ר' לעזר ור' יוחנן, חד אמר – שהיו מדברים בשבעים לשון, וחורנה אמר – שהיו מדברין בלשון יחידו של עולם, בלשון הקודש.
(תלמוד ירושלמי, מגילה א, ט)
אנסה להסביר שוב מה זאת אומרת לקרוא את התורה בביקורתיות, דרך סיפור מגדל בבל. זאת רשימה שנייה שאני מפרסם על הסיפור הזה, הראשונה התפרסמה לפני קצת פחות מעשור, כשהמתודה הביקורתית היתה פחות ברורה לי.
טקסט: בראשית יא, א-ט. תזכורת על המתודה הנדרשת לקריאה ביקורתית בתורה: (1) יש לקרוא את הטקסט באופן לינארי, כמו שאנו קוראים כל יצירה ספרותית אחרת; (2) יש לבטא את השם של כל הדמויות הפועלות, כולל יהוה (לא משנה איך הוגים את זה, מה שחשוב זה לא להחליף את השם בתואר או בשם אחר); (3) אין להניח עליונות שכלית ו/או מוסרית של אף אחת מהדמויות הפעולות.
הסיפור מתחיל כידוע ב-״ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים״ (יא, א). הוא בא בהמשך לפרק י׳ שמספר על בניין העולם לאחר המבול. הפרק נותן מעין אטלס של העולם העתיק. שמות הצאצאים של בניו של נח, שם, חם ויפת, הם שמות הארצות, הממלכות, העמים, והתנועות החברתיות שהתהוו לאחר האסון הגדול שכילה את העולם שקדם לו. על פי הכתוב, צאצאי נח נפרדו לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם, בְּאַרְצֹתָם, בְּגוֹיֵהֶם. הכתוב מציין שבזמנו של עֵֽבֶר, נינו של שם, ״נתפלגה הארץ״. רש״י ואחרים מבינים זאת כסיפור מגדל בבל, שאז ״נתבלבלו הלשונות ונופצו מן הבקעה ונתפלגו בכל העולם״.
אז אם אנחנו מבינים נכון, העמים השונים נפרדו ״לִלְשֹׁנֹתָם״ מלכתחילה, אבל איכשהו, הם בכל זאת הצליחו לשמר ולפתח שפה משותפת, ולהסכים על דברים אחדים. זה מה שאיפשר להם להתחיל בפרויקט השאפתני – ״וַיֹּאמְר֞וּ הָ֣בָה׀ נִבְנֶה־לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כׇל־הָאָֽרֶץ׃״ – הם רצו להתאחד תחת שם אחד, בעזרת העיר והמגדל העצום שייבנו.
אבל היו להם יריבים. בסיפורינו, מנהיג היריבים הוא יהוה. הוא הנהיג את בני האלהים ויחדיו הם ירדו אל העם הרב, סכסכו בין הקבוצות השונות, ואף חיבלו באפשרות חידוש שיתוף הפעולה על ידי שבירת השפה המשותפת:
וַיֵּ֣רֶד יְהֹוָ֔ה לִרְאֹ֥ת אֶת־הָעִ֖יר וְאֶת־הַמִּגְדָּ֑ל אֲשֶׁ֥ר בָּנ֖וּ בְּנֵ֥י הָאָדָֽם׃ וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗ה הֵ֣ן עַ֤ם אֶחָד֙ וְשָׂפָ֤ה אַחַת֙ לְכֻלָּ֔ם וְזֶ֖ה הַחִלָּ֣ם לַעֲשׂ֑וֹת וְעַתָּה֙ לֹֽא־יִבָּצֵ֣ר מֵהֶ֔ם כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר יָזְמ֖וּ לַֽעֲשֽׂוֹת׃ הָ֚בָה נֵֽרְדָ֔ה וְנָבְלָ֥ה שָׁ֖ם שְׂפָתָ֑ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ אִ֖ישׁ שְׂפַ֥ת רֵעֵֽהוּ׃ וַיָּ֨פֶץ יְהֹוָ֥ה אֹתָ֛ם מִשָּׁ֖ם עַל־פְּנֵ֣י כׇל־הָאָ֑רֶץ וַֽיַּחְדְּל֖וּ לִבְנֹ֥ת הָעִֽיר׃
רש״י מסביר כך מדוע בוני העיר והמגדל נקראים כאן ״בני אדם״:
אשר בנו בני האדם – למה נאמר, אלא בני מי, שמא בני חזירים וגמלים? אלא מה תלמוד לומר: בני האדם – בני אדם הראשון שכפה בטובה ואמר: האשה אשר נתתה עמדי (בראשית ג':י"ב), אף אלו כפו טובה במי שהשפיעם טובה והמליטם מן המבול.
כמו פרשנים אחרים גם רש״י יוצא מנקודת הנחה שהחלטת האל לשבור את השפה המשותפת היתה מוצדקת. ההיגיון הפוליטי שמשתקף מדבריו הוא זה שמתגבש בשעת מצוקה – שמכונן את האדם כניצול, ושולח אותו להישען על מי שהושיע אותו בעבר. או יותר נכון מי שמציג את עצמו ככזה. שהרי אם יהוה של הסיפור היה באמת מושיעם של בני האדם, הוא לא היה מחבל בפרויקט שלהם בצורה אלימה כל כך. לאור האסון הנורא של המבול שהארץ בקושי החלימה ממנו, אולי עדיף היה ליהוה להיות קצת יותר צנוע, ולתת לאנשי השפה המשותפת הזדמנות.
הסיפור מעלה את ההבחנה בין לשון לבין שפה. לשון היא פנימית והשפה חיצונית. השפה המשותפת של בוני העיר אינה מבטלת את הגבולות הלשוניים והאתניים (רש״י – ״איש אל רעהו – אומה לאומה, מצרים לכוש ופוט לכנען״.). מכאן בדיוק נובעת ה״סכנה״, כלומר הערעור על מבנה הכוח שהשחקנים השונים פועלים בתוכו באופן ״טבעי״. מנקודת מבטו של המעמד העליון, שיעשה הכל כדי לשמר את כוחו, אין סכנה יותר גדולה מכך שתינתן לכל אומה אפשרות שווה להביא לשולחן את פנימיותה, על הטוב והרע שבה, על משפחותיה ולשונותיה, ולבחון אותה באותה ״שפה אחת ודברים אחדים״. היכולות של כזו מכונה משותפת של ידע ובנייה הן עצומות, ויהוה, במקום להצטרף לפרויקט או לשבת בצד, מחליט להרוס את הכל.
״יהוה״ מייצג כאן את אותם גורמים עליונים שפועלים לשבור את הפרויקט המשותף. במציאות של ימינו בישראל-פלשתין דמותו מיוצגת על ידי נתניהו, סינוואר ועדת השדים שסרים למרותם. שתי חבורות של פסיכפותים, שגוררים אחריהם שני עמים מוכי טראומות שמשלמים בגופם ובנפשם על הטמטום. אבל בואו נודה על האמת, ״יהוה״ זה לא רק המנהיגים, אלא גם האידיאולוגיה שמכוננת סובייקטים יהודים שתופסים את עצמם כבעלי זכויות יתרות על הארץ, ומערכות החינוך, הרשמיות והלא רשמיות, של החמאס ושל ישראל, שמוחקות את האנושיות של הצד השני. ומערכת שלמה שמנרמלת אלימות וגניבות דרך שיח חוקי ומוסרי (״ערכי״) שמאבד את משמעותו והופך לשמיכה דקיקה של כוח ערום.
חקוק באבן 