מדוע אני אוהב את שפת אמי

[התבקשתי לכתוב רשימה קצרה באנגלית על השימוש היומיומי בביטוים הקשורים לאלהים בעברית מדוברת. זאת היתה הזדמנות לברר לעצמי כמה דברים בנוגע לשפת אמי, שכן תמיד הרגשתי שיש שם עוד משהו חוץ ממנה ביחס שלי לשפה. אולי זה באמת אלהים? כשגמרתי לכתוב, החלטתי לתרגם בחזרה.

הרשימה הזו לא היתה נכתבת ללא שיחותי עם חברים למולדת הלשונית העמומה, גולים בעבר או בהווה, שלהם אני מודה – יערה אלון, הלל בן ששון, דנית דותן, טל חבר-חיבובסקי, אלעד לפידות ועמוס סקוורר.

כפי שכבר עולה משמה של הרשימה, היא מוקדשת לאמי.]

כיצד אלהים מתגלה בעברית? תשובה אפשרית אחת – לכו לתנ”ך ותראו. זה מה שקורה כמעט בכל ספריו: אלהים מדבר בעברית: לעצמו או לאלו שכמותו (“הן האדם היה כאחד ממנו”) ובעיקר לבני אדם. הוא אומר להם את אותו הדבר בדרכים שונות: קחו אותי להיות הריבון האלוהי שלכם, ואני אגן עליכם.

האם יש חשיבות לכך שהחוזה מנוסח בעברית? כן, אם עברית היא שפת אמך. במקרה הזה את/ה בוודאי יהודי/ה שנולד/ה וגדל/ה בישראל, מה שאומר שבמהלך החינוך היסודי והעל יסודי שלך קראת חלקים נכבדים מהתנ”ך. אנו יכולים לקרוא את התנ״ך באופן ביקורתי, חילוני, כמיתוס עתיק, תוצר של מחשבה ומאמץ אנושיים. או שאנו יכולים לא לקרוא אותו כלל. אבל באופן כלשהו, בגלל הדרך שבה גודלנו והתחנכנו, זה המיתוס שלנו.

“הגנה תמורת כניעה”. המונחים של החוזה המיתי מנוסחים בשפתנו. אין צורך בתרגום. המשמעות נמצאת כאן. גם אם אנו רואים את עצמנו חופשיים מכל חוזה דתי עם אלהים שאינו קיים, אנו עדיין מחויבים לחוזה עם האל המסוים הזה דרך הדיבור שלנו. כאילו היינו שם כשהחוזה נחתם.

ההופעות של אלהים בעברית המדוברת שבהן אעסוק כאן בקצרה אינן מתרחשות אך ורק בהקשר של שיח מיתולוגי. “אלהים” נוכח בעברית היומיומית המדוברת כפי שהוא נוכח בשפות אחרות. כמלה נפרדת, אלהים מופיע כאשר החוויה היומיומית מופרעת – כאשר אני מגורה, נגעל, נרגש, אסיר תודה, מופתע, מפוחד, אבוד. במובן או בשימוש הזה יש לו כמה מקבילות שמתפרצות מפי ברגעים לא צפויים – אמאל’ה, בן זונה, או הביטויים הזרים שהשתלבו היטב בשפתנו כוס אמכ, פאק, שיט וכן הלאה.

אבל אלהים הוא יותר ממילה גסה. הוא גם שם. ככזה, העברית המדוברת משלבת אותו בביטויים שונים – “שאלהים יעזור לי”, “אלהים ישמור”, “אלהים גדול” או “אלהים יודע”. הביטויים האלה תופסים את העין. למלה אלהים יש את סיומת הריבוי הזכרית “ים” אבל אנו משתמשים בה כאילו היתה שם עצם יחיד. בדרך כלל אנחנו לא חושבים על זה. כשאנחנו אומרים אלהים יש לנו בראש אל אחד או שום דבר. אנחנו מתעלמים מהאות ששפתנו שולחת: אלהים הוא יוצא מן הכלל. יש לו כלל משלו.

כלל שעברית מצייתת לו. היא נותנת לאלהים שם – יהוה – אבל לא מאפשרת לדובריה להשתמש בו. לא מדובר רק בחוק המוסדי, הדתי – לא תשא אם שם האל – אלא בבעיה טכנית: מלבד כמה מיסטיקנים ומדענים ששפתם אינה מדוברת על ידי ההמונים, אנחנו לא יודעים כיצד יש לבטא אותו.

אז אנחנו קוראים לאל בשמו הכללי – אלהים – או משתמשים בתחליפים שפותחו על ידי יהודים במהלך הזמן כאשר הם רצו לדבר עם או על אלוהיהם. נשתמש, למשל, בביטוי הרבני “הקדוש ברוך הוא”, או בביטוי הליטורגי “אדוני”. אחד מהתחליפים הפופולריים ביותר הוא “השם” כמו בביטוי “בעזרת השם” או באחת הוורסיות של ״תודה לאל״  בעברית – ״ברוך השם״. את הביטויים הללו אין להבין כמובן באופן ליטרלי. אף אחד לא מצפה לעזרתו של שם או רוצה להודות לו. זוהי אינה אלא תזכורת של שפתנו: לאלהים יש שם, ואי אפשר להשתמש בו.

לאלהים יש כוח על הדיבור שלנו. זהו כוח אפוקליפטי במובן שהוא מגלה לנו דבר מה גורלי. גרשום שלום נתן תיאור אפלולי של הכוח הזה במכתב שכתב לפרנץ רוזנצוויג ב-1926 “על שפתינו”. במכתב, שלום, הציוני שבחר להגר לפלשתינה ולהשתתף בפרויקט ההחיאה החילונית של השפה עברית, מתוודה על פחדו האפוקליפטי: עברית היא שפה קדושה, וכשאנו מחלנים אותה אנו מעבירים לאלה שיבואו אחרינו, אלה שיגדלו בציונות, בישראל, מתנה מורעלת. בתמימותנו אנו מאמינים שהצלחנו לעקור ממנה את “עוקצה האפוקליפטי”. אנחנו לא מודעים למטען הכבד והנפיץ שהשמות העבריים נושאים בתוכם.

שלום רואה את העברית, “השפה שלנו”, כבעלת כוח אלוהי, עוצמה וולקנית שעלולה להפנות את עצמה נגד דובריה. הוא מפחד מיום הדין. הדיין, אלהים, הוא הריבון של העברית. והוא ישתמש בשפתנו על מנת להביא עלינו כליה אם נתעלם מכוחו.

אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו. המהפכה בשפה שקולו נשמע בתוכה, שאין למנוע אותה – הרי זה הנושא היחיד שלא מדובר בו כאן בארץ. משום שמחדשי השפה העברית לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם. הלוואי וקלות הדעת שהנחתה אותנו לדרך האפוקליפטית הזאת, לא תגרום לאובדננו.” ("הצהרת אמונים לשפה שלנו",  עוד דבר, עם-עובד, 1989.)

אני אחד מאלה שבאו אחרי המחבר הנבואי של המכתב. עברית היא שפת אימי. גדלתי בתוך הציונות. המכתב, עם הטון האפוקליפטי שלו, מעלה אפשרות נוראה: שפתי תעניש אותי על כך שבגדתי בה. יש כוח בעברית, שלום קורא לו כאן אלהים, שתמיד מפקח על השימוש שלי בה. כך, אפילו בשפת האם שלי, השפה שבה אני אמור לדבר באופן החופשי ביותר, תמיד ארגיש מחויב לשקול את מילותי כאשר אני מדבר על אלהים. כשאני מדבר, אני עדיין מרגיש את מרותו.

אני מאמין שאני לא מדבר כאן רק על עצמי. רוב דוברי העברית אינם מדברים בחופשיות את שם האלהים. אנחנו ממשיכים לציית לכלל התיאולוגי: כאשר אנחנו לומדים כיצד לקרוא את התנ”ך אומרים לנו לא לבטא את שם האלהים כפי שהוא מופיע בטקסט (יהוה) אלא להחליף אותו באחד משני השמות – או “אדוני” או “השם”. בשני הכינויים נעשה שימוש נפרד. אנו משתמשים בשם הליטורגי, “אדוני”, בדרך כלל בהקשר של קריאת התנ”ך, תפילה או ברכות בטקסים דתיים כמו הדלקת נרות חנוכה או שבת. בשם המחולן יותר, “השם”, אנו משתמשים בקריאות יומיומיות לאל – לרצונו (אם ירצה השם), לברכתו (ברוך השם) או לעזרתו (בעזרת השם).

ההירארכיה של הקדושה בין שני שמות האל מגלה את עצמה ברמה הסוציולוגית ביחס לשם העצם הכללי – אלהים. בחוגים דתיים, השם נחשב לאחד משמותיו האמיתיים של האל, ולכן לא ניתן לעשות בו שימוש בהקשרים שאינם ליטורגיים. קדושתו טמונה בעיצור ה’, שמופיע פעמיים בשם יהוה, ולכן לא ניתן לבטאו כפי שהוא מחוץ לדיבור של קודש. על מנת לשלב את השם בהקשר מחולן יש להחליף את העיצור ה’ ב-ק’, מה שנותן “אלקים”. אם את/ה משתמש/ת בתחליף הזה, את/ה מגדיר/ה את עצמך כמי שמוטרד/ת משאלת קדושתו של שם האל יותר מאשר הישראלי החילוני שלא יהסס להשתמש בשם המקורי “אלהים”.

העברית המדוברת מתחזקת אם כן שרשרת תיאולוגית-לשונית: מצדה האחד אלהים ומצדה השני שמותיו מאורגנים בהירארכיה של קדושה. לא משנה כמה רחוק נלך מאלהינו, כמה חילונים נהיה, השפה שלו תקבע את מרחקנו ממנו. הריבון של השפה הותיר עליה את חותמו. עדיין יש לו את הכוח לקבוע כיצד אנשים ידברו עליו.

אם לשפתנו יש כוח, הוא אינו כלוא בשמותיה, אלא במבנה התיאולוגי שירשנו כשלמדנו לדבר אותם. דרך הדיבור שלנו, העברית מתווכת אלינו את הריבון שלה ומאפשרת לנו להשתתף בהוצאה לפועל של כוחו. שפתנו, כל עוד שמה יהיה עברית, תהיה תמיד “שקופה מבחינה תקשורתית וקדושה. מה שנכתב זהה למה שעם ישראל ואלהים מדברים. אין פער בין הדיבור לכתב, ואין שום קושי שעולה מההבדל בין מסרים כתובים ומדוברים”. (1)

שפתנו קדושה וחילונית. מיסטית ומדוברת. יש לה ריבונים אחרים, מהעולם הזה, שקובעים מה הדרך הנכונה פוליטית לדבר על דברים, אבל החותם שהותיר עליה הריבון האלוהי זוהר במיוחד. הוא נמתח בזמן, מחבר את הדיבור שלנו לאותו רגע מיתי שהפך אותנו לעם: כאשר אבותינו ואמותינו החליטו להעביר “את כל כוחם ועוצמתם לאדם אחד, או לאסיפה אחת של אנשים, שעל ידי רוב קולות תוכל לצמצם את כל רצונותיהם לרצון אחד” (2). מנקודת מבט אימפריאלית, של אלה שיודעים מהי ההוויה של שפתי, המתנה שנותנת לי העברית היא אכן מורעלת. עבורי זה סם. העברית מזמינה את דובריה, אנו ש”מעכשווים” אותה, לחזור לרגע היסטורי מדומיין של הסכמה שעודה מחייבת. כיצד נוכל לדחות את ההזדמנות לדון מחדש בברית שנחתמה? כיצד נוכל להשקיט את הצורך לחשוב מחדש את המבנה שנכפה עלינו הר כגיגית?

(1) ציטוט מתוך Seth H. Sanders, The Invention of Hebrew (University of Illinois Press, 2009), p. 79.

(2) ציטוט מתוך תומאס הובס, לויתן, (תרגום מנחם לורברבוים) 2,17.

כשהמתנחלים מדברים את עצמם

בקיץ 2001 העברתי יומיים בהתנחלות עפרה בהכנה לכתבה שמעולם לא פורסמה. עדיין לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים והאפשרות להיות עיתונאי נראתה עדיין ממשית. עבדתי בעיתון ״הארץ״ אבל אם אני זוכר נכון את הכתבה הצעתי בהתחלה לעיתון “העיר” ורק אחר כך למוסף הארץ ואולי גם לעיתונים נוספים. נזכרתי בה כעת כשקראתי את הכתבה של ניר ברעם על חוויותיו מהביקור בארץ המתנחלים.

בקריאה מחודשת אני יכול להבין מדוע היא לא פורסמה בזמנו. לא רק בגלל שהיא כתובה רע, אלא כי היא לא היתה מעניינת מספיק. אולי דוקא בגלל שבניגוד לראיון של ברעם לא ניסיתי לעמת את המתנחלים שדיברתי איתם עם העמדות השמאלניות שלי. נתתי להם לדבר, להציג את עצמם, להראות עד כמה קטן ההבדל בינם לבין כל משפחה בורגנית ישראלית ממוצעת, מה שלא יהיו דעותיה הפוליטיות.

הפרספקטיווה של הזמן מוסיפה אולי קצת עניין. בכל אופן אני שם את הטקסט כאן, כפי שכתבתי אותו אז. מאחר שלא לקחתי איתי מצלמה (או שכן אבל איבדתי מאז את התמונות) הוספתי דימויי אילוסטרציה אינטואטיבים, עמכם הסליחה.

א.

קו 468 הוא אוטובוס מאסף לירושלים שיוצא מהתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. המראה שלו בולט בנוף האוטובוסים שממתינים ברציפי התחנה. רשת ברזל עוטפת את השמשה הקדמית והשמשות של החלונות שדרכם יכולים הנוסעים להתבונן בנוף הן כפולות וממוגנות. 468 מגיע לירושלים לאחר יותר מ-3 שעות ועשרות נקודות עצירה כמו צומת סביון, יהוד, בית אריה, נוה צוף, עטרת, עפרה. הכביש שנמתח בפשטות בין העיר יהוד להתנחלות בית אריה עשוי להפתיע תל אביבי שגם כך אינו יוצא הרבה מעירו, ושהשנתיים האחרונות הפכו עבורו את הקו הירוק לגבול שחצייה אותו שקולה פחות או יותר לקפיצה מעל הגדר הטובה. באוטובוס עצמו נוסעים בעיקר חיילים. כשהנהג שמע את יעד נסיעתי – עפרה – הוא לא הסתיר את פליאתו. "כמעט אף אחד לא נוסע לשם. לא מפה בכל אופן", מילמל תוך שעיין בדף המחירים.

הדרך הפתלתלה אותה עושה האוטובוס עד הגיעו לעפרה אורכת כשעתיים. הכבישים בהם הוא עובר הופכים ריקים יותר ויותר ככל שהוא מתקרב למקום שנחשב מעוז התנחלותי, מקום מגוריהם של פונקציונרים רבים בהנהגה של הציונות הדתית. מכוניות פרטיות כמעט שאינן נראות על הכביש. רק טרקטורים וכלי רכב צבאיים. השלווה היחסית בה נערכת הנסיעה גורמת לי להיזכר בשיחת הטלפון שבעקבותיה הגעתי לכאן, שיחה עם בחורה בשם קרני אלדד ממשרד הדובר של מועצת יש"ע. "אני ממליצה לך על עפרה" אמרה קרני בתשובה לבקשתי להתארח ליומיים באחת מההתנחלויות בשטחים. "למה דוקא עפרה?". "אתה יכול גם לנסוע לפסגות, אבל מניסיון אני אומרת שהאנשים בפסגות, דוקא בגלל שירו עליהם בבתים, הסתגלו לזה יותר מהר. ובעפרה, בגלל שיורים עליהם בדרך, כשהם חשופים, החוויה של חיים בהתנחלות תחת אש היא יותר משמעותית".ביקור קמנים אצל דוד ופולה בן גוריון

כמה ימים לאחר מכן התקשרה אלי קרני עם מספר טלפון של משפחה מעפרה, "משפחת אביטל, שתשמח לארח אותך". בשיחת טלפון עם רוחי אביטל שנועדה לתאם את זמן הביקור, נודע לי שהיא משמשת כמתרגמת למהדורה האנגלית של עיתון "הארץ", כך שהיא ואני חולקים למעשה את אותו מקום עבודה. "שלוחה תל אביבית בתוך ההתנחלויות" אמר בעלה של רוחי, ישי, כשנזכרנו בקישור הזה שלי אליהם בארוחת הערב.

ב.

רוחי וישי גרים בעפרה מ-1986, לפני האינתיפאדה הראשונה. שניהם זוכרים את הימים שלפני האינתיפאדה ההיא, שהיו הרבה יותר רגועים והכניסה לכפרים ולערים הערביות הסמוכות היתה מעשה כמעט יומיומי. לאחר מכאן באה ההתקוממות הפלשתינית, הכבישים העוקפים, הסכמי אוסלו, ומה שבשיחות איתם ייקרא לעתים מלחמה ולעתים סתם האינתיפאדה השנייה, כך שבזמן האחרון המחשבה על נסיעה בסמטאות של רמאללה לא עולה כלל על דעתם. עד תחילת שנות השמונים הם חיו בקיבוץ יבנה. כשהחליטו לעזוב את הקיבוץ נסעו לשליחות מטעם תנועת בני עקיבא בשיקאגו, ארה"ב, וכשחזרו החליטו להגיע לכאן. ישי הוא מורה דרך ורוחי, לצד עבודתה ב"הארץ", משמשת גם כמורה לאנגלית, מרצה לתרגום באונ' בר אילן ומתורגמנית לכנסים. רוחי, שקיבלה את פני כשהגעתי, נראתה שונה לחלוטין מהאופן בו דימיינתי אותה, השיער הקצר והמכנסיים שלבשה הדפו באחת את דימוי המתנחלת שמאוחר יותר הסתבר שהיא, ומתנחלות יותר "מסורתיות" בעפרה, מכירות היטב ומודעות אליו.

"אנחנו בדיוק מחפשים אוטו דיזל" מספרת רוחי לאחר שאני מביע התפעלות על הקילומטראז' שהיא גומעת במסגרת עבודותיה השונות. השעה היא שעת אחר צהריים. בתה של רוחי, מירב בת ה-13, הזמינה כמה חברות שיחד איתה צופות בסרט "תפוס את הכלה" תוך דיונים על עלילתו. "מנסים לחסוך בדלק" ממשיכה רוחי, מנסה להתגבר על קולות הבנות. "אנשים חושבים שכשבאים לגור ביישוב הם יכולים לקנות בית עם דשא מה שנקרא יותר בזול, אבל עלות החיים היא מאוד גבוהה. כל שיחת טלפון זו שיחת חוץ, כל נסיעה היא נסיעה ארוכה. ומי שאין לו רכב צריך לקנות פה ביישוב והדברים יותר יקרים. זאת אומרת הכל מתאזן, מבחינת הוצאות זה לא יותר זול לחיות פה מאשר בעיר. בכל פעם נגיד שילד שלי ייסע לירושלים זה יעלה לי לא מעט כסף. אנשים לא באו לחיות פה בגלל שיותר זול".

אז למה בעצם בחרתם לעבור לכאן?

"מכל מיני סיבות. בעלי היה כאן לפני הרבה שנים, כשהדריך טיול בסביבה, והמקום מאוד מצא חן בעיניו. הוא נורא אוהב שלג, ויורד פה שלג בחורף. לא כל חורף אבל כשיורד בירושלים יורד פה קצת קודם".

וזאת הסיבה שבגללה עברתם?

"זה מקום נהדר. גרים פה המון קיבוצניקים לשעבר, כמונו, כך שהיישוב משלב את הקהילתיות והכפריות של הקיבוץ אבל בלי כל הקיבוץ שיושב לך על הראש".

הבעל, ישי, נכנס הביתה, כשבידיו ארגז קרטון. "שלום" הוא אומר בכניסה למטבח, "תראו מה הבאתי". רוחי מסבה את תשומת ליבו להמצאותי במקום, "שלום" הוא אומר, ולוחץ את היד, "תקראי למיכל, הבאתי ארנב". רוחי קוראת למיכל, בת ה-9, שניגשת לבחון את הארגז ותכולתו. "בואי" אומר ישי, "נכניס אותו לכלוב". "אוי, הוא פצוע" קוראת מיכל. "כן, אבל תוך זמן קצר הוא יחלים". אנחנו יוצאים לחצר האחורית של הבית. על הדשא הירוק שנתחם על ידי בתי השכנים מונחים שני כלובים גדולים ממתכת. ישי פותח אחד מהם ומניח בתוכו את הארנב הפצוע. "בוא", אומרת רוחי, "נחזור פנימה". אנחנו חוזרים למטבח.

אז דיברנו על השלג, ועל הקיבוצניקים לשעבר שגרים פה. מה עם אידיאולוגיה?

"תראה, לנו היה ברור שזה חלק מארץ ישראל ויש לנו זכות להיות פה כמו בכל מקום אחר, וגם אף אחד לא אמר לנו שלא. זאת אומרת, באנו לפה כמו שבאים לכל מקום, זה היה לנו טבעי מאוד".

וזה עדיין נראה לך טבעי, כמו אז?

"בהחלט. בהחלט כן. להיפך. היום זה מתחדד יותר. תראה, עפרה בת 26, מדינת ישראל במלחמת ששת הימים היתה בת 19. זאת אומרת צריך לשים את הדברים בפרופורציה. מבחינת האויב הערבי, כל קיומה של מדינת ישראל היה יותר ארעי אז מאשר היישוב עפרה היום. מבחינתם כל ישראל זו התנחלות. הם גם אומרים את זה רק לא השכלנו להקשיב להם מספיק.  זה נורא בלט כשהיה פיגוע במוצקין והם קראו לזה התנחלות מוצקין, זה צוטט בעיתונים. ובכלל, כמה אנשים היו בגליל? לגור שם, במיוחד אחרי האירועים שהיו באוקטובר, זו תחושה מאוד דומה".

958המונולוג של רוחי שמובא לעיל בפיסת טקסט אחת, נקטע פעמים רבות על ידי צלצול הטלפון שמושבו שולחן המטבח שמסביבו שוחחנו. שיחה אחת מקרובת משפחה בניו יורק, שיחה אחרת מחברה של מיכל, שיחה נוספת מחברה של הבת אלה, בת 24. ההפסקות בשיחה מותירות לי זמן להתבוננות בקירות שמסביבי, על אחד מהם תלויים צילומים מההיסטוריה המשפחתית של בני הבית. כאן ישי ורוחי עומדים, היא עם שיער ארוך והוא עם מעט יותר שיער ממה שיש לו עכשיו, חבוקים ומחייכים אל המצלמה. תמונה אחרת ממלאים הפנים של מיכל, כשהיתה בערך בת ארבע. קיר אחר בבית עמוס במדפי ספרים, בפינה של שניים מהקירות תלוי עציץ ממנו משתשלשל שרך עם עלים גדולים. הכל משדר את התחושה של בית משפחה בורגנית ישראלית, כזו שמייצרת את ההיסטוריה של עצמה, מתעדת אותה, ובוחרת להציג רק חלק ממנה על הקירות.

"את באמת לא חושבת שהגורל שלכם שונה מזה של האנשים שגרים בתוך תחומי הקו הירוק?", אני שואל לאחר שיחת הטלפון האחרונה,  "הרי פה יש בוודאות סבירות גבוהה יותר לפיגועי ירי

"וליותר פיגועי התאבדות בתוך הקו הירוק" קוטעת אותי רוחי. "ברור שבאחוזים יש יותר סיכוי להיפגע פה. אבל אנחנו גם כן מסתכנים פעמיים, כי אני גם עוברת את הכביש לירושלים ובירושלים אני ככל האדם. ברגע שאני מגיעה לשם". לדיבור על ההסתכנות הכפולה שרוחי לוקחת על עצמה, בתור מתנחלת ובתור ישראלית "ככל האדם", היא אינה משווה נופך הירואי מכל סוג שהוא. תחושת הטבעיות איתה באה לגור פה, עדיין אופפת את ביתה ואותה, ונוכחת בכל משפט וטיעון שהיא מציגה.

ג.

ישי ומיכל חוזרים מכלוב הארנבות. "אולי תיקח עכשיו את רון לסיור" מציעה רוחי, ולפני שאנחנו יוצאים אומרת "וגם את מיכל, היא צריכה להגיע למתנ"ס עכשיו, יש לה חוג בלט". ישי מיכל ואני יוצאים אל המכונית היפאנית הכחולה שחונה ליד הכניסה לבית. לחיצה על השלט ואנחנו נכנסים. מיכל יושבת במושב האחורי. אני מקיש על אחת מהשמשות ושואל אם הן ממוגנות. "ממוגנות אבנים אבל לא ירי", אומר ישי ומצביע על מעין מכשיר קשר שמוברג לחלל אליו נשלחות רגלי. "הדבר הזה הוא מכשיר GPS שמאפשר למוקד במטה בנימין לאתר את המכונית בכל נקודה שהיא במרחב. יש לי כאן גם לחצן מצוקה, אם משהו קורה אני פשוט לוחץ עליו והם מיד מזעיקים מישהו. כמעט בכל מכונית בעפרה יש מכשיר כזה". אנחנו מגיעים למתנ"ס, מיכל יורדת מהאוטו.

הדיבור של ישי מסגיר את היותו מורה דרך. האינטונציה המיידעת והנימה הסמכותית שהוא משווה לדבריו ממקמים אותי באופן ברור יותר בעמדת התייר, הצופה מבחוץ. "אנחנו ניסע עכשיו לאזור התעשייה" הוא אומר , " עד השנה ה-12של היישוב ההחלטה היתה שאנשים שגרים כאן עובדים ביישוב, רק ביישוב. ואז נוצרו פה כל מיני נגריות, ומסגריות וחקלאות. זה החזיק בערך עד לגודל של 120 משפחות ואז כבר היו חייבים לצאת החוצה". באזור התעשייה הקטן שמורכב משני האנגרים שניצבים זה מול זה ישי עוצר את האוטו ומכניס אותו להאנגר הפתוח, חלל רחב ידיים שעמוס לעייפה בחלקי מתכת גדולים. "כאן עובדים עמי ואהרון נתן. כל אחד תופעה בפני עצמה" הוא אומר וצוחק. עמי הוא אמן מתכת שתערוכה מיצירותיו ראיתי יום מאוחר יותר במזכירות היישוב. פרט לכך, השניים עוסקים כעת בהקמת גדרות מסביב להתנחלויות ולבתי ספר בסביבה. התחביב של עמי הוא איסוף אופנועים ישנים, כמו הווספה המרשימה שהוא מצביע עליה, "שנת 55, מנוע 500 סמ"ק, בוכנה אחת, שתי פעימות". אחיו של עמי, אהרון, אינו מחליף איתי מילה. המבט החשדני שלו נראה לי פתאום טבעי הרבה יותר מהכנסת האורחים החמה והנעימה לה זכיתי מבני הזוג אביטל.

"אנחנו עולים כעת לעמונה" אומר ישי לאחר שאנחנו עוזבים את המחסן. "עמונה היא מאחז שהקמנו לפני שש-שבע שנים, קצת אחרי הסכמי אוסלו. זה היה בתקופה שלפני רצח רבין, היתה חשיבות לעלות על ההר משום שהוא שולט על עפרה. הפחד היה שאם יתחילו פה עם פשרות טריטוריאליות וההר ייהפך לשטח פלשתינאי, הם יוכלו לשלוט על עפרה באופן מוחץ וחד משמעי, ואת העניין הזה רצינו למנוע".

בדרך לעמונה אנחנו פוגשים את לאה שקלר, רעייתו של מוטי שקלר, שמכוניתה נעצרת לידנו. "רוצה את הילדה שלך?" שואלת לאה ומצביעה אל מיכל שיושבת במושב האחורי לצד בתה. "השיעור בלט התבטל. האמא של המדריכה לא הסכימה שהיא תגיע לכאן". "תכירי, רון ניולד מהארץ" אומר ישי. "שלום רון. הנה, יש לך סקופ, האמא של המדריכה באה להסעה ופשוט הורידה את הבת שלה משם. ואנחנו לא נסכים" ממשיכה לאה וצוחקת "הבנות של המתנחלות ירקדו בלט כמו הבנות בכל הארץ". "יעמדו על הגבעה ויעשו פלייה", אומר ישי ומבקש מלאה, לקול צחוקה המתגלגל, "תורידי את מיכלי בבית".

אנחנו מתחילים לנסוע במעלה ההר לכיוון המאחז שהקרוואנים שמרכיבים אותו, כפי שהם נראים מלמטה, משווים לו חזות של עמדת תצפית צבאית, חזות שטון מורה הדרך של ישי משתלב בה בטבעיות. "מולנו זה הר בעל חצור. ההר הכי גבוה בצפון יהודה, מגיע ל-1200 מטר מעל פני הים. עליו נמצאת תחנת התראה חשובה מאוד לצה"ל. ההר שוכן ליד שני כפרים, מדרת אל שרקייה והכפר סילוואד – פתח הוואדי או משהו כזה. מבחינת מקראית, אנחנו על גבול בנימין ואפריים. כאן נלחם יהודה המכבי. השם עפרה מופיע בספר יהושע, לכן נבחר השם למקום הזה. שומר אותו הכפר הערבי טייבה, שהוא למעשה היפוכו של השם. טייבה זה טוב, ועפרה בערבית זה עופרית – שד, הם לא אוהבים את השם הזה".

Ramallah-lynch01בדרך למעלה ההר מספיק ישי לספר לי שבשנה האחרונה הצטרפו לעפרה 17 משפחות, "אם אני לא טועה". משיחה שתיערך מאוחר יותר עם מזכיר הישוב, יהודה דינר, יתברר שהוא טועה. לדברי דינר, בשנה האחרונה ניקנו בסך הכל שלושה בתים בהתנחלות.  בכל מקרה, ישי מציין עוד ש"נטישה בגלל המצב , עד כמה שידוע לי, לא היתה". את הסיבות להישארות על הקרקע משייך ישי לתחושת הקהילתיות של אנשי עפרה. "תראה, זו קהילה חזקה מאוד. זו לא קהילה שהיית מגדיר אותה כגטו כזה, מין ביחד שיוצר 'אנחנו הבסדר וכל העולם טועה' ולכן אנחנו נשארים פה במין תסביך מצדה שכזה. זו קהילה מגובשת, מחזקת, תומכת. אנשים פשוט מרגישים פה טוב. ואתה בסופו של דבר מתרגל לא עלינו למציאות, לומד לחיות איתה. הרבה אנשים מוצאים את פרנסתם ביישוב עצמו, כך שהם פחות מסתכנים, זה יישוב גדול עם מערכת חינוך ומערכת עבודה. אז זה נותן יכולת עמידה טובה".

אנחנו מגיעים למאחז ועוצרים את האוטו. יוצאים החוצה. "תראה איזה אוויר", אומר ישי, "איזה נוף". ירושלים נראית למרחוק, פיסה של ים המלח נגלית מבעד להרים, צריחי מסגדים ניצבים על חלק מההרים שמסביב, והגגות האדומים והמחודדים של עפרה במדרון ההר. "זה נראה שטוף רוחות ועזוב כזה אבל זה מאוד לא כך" אומר ישי. "יש כאן משפחות והחיים פה די תוססים. לא יודע בדיוק כמה משפחות יש פה".

"כאן", מצביע ישי על שטח עם מעט קרוואנים בפאתי עפרה, "זה גינות אריה, על שם אריה הרשקוביץ שנרצח בתחילת האינתיפאדה, ושם, "הוא מצביע על נקודה מרוחקת שמעוטרת במעט פיסות קרוואנים מלבניות, "זה מצפה אסף, על שם בנו אסף שנרצח לפני כמה חודשים. ההתיישבות שלנו", הוא אומר בעודו מחווה בידיו על השטח שנפרס מתחתינו, "נעשית אך ורק על אדמות מדינה. אין גזל של אדמות בבעלות פרטית של ערבים".

"הערבים כאן מסביב הם ממעמד בינוני ומעלה", מספר ישי כשאנחנו חוזרים לעפרה. "בעבר נוצרו ביננו קשרים טובים. אבל בגלל הלחץ הפוליטי של הרשות הפלשתינית ושל ערפאת נוצר הניתוק. הם מפחדים על חייהם. אם יראו שהם משתפים פעולה עם הישראלים יהרגו אותם. לי אין בעיה ללכת ולדבר איתם, אני מפחד לעשות את זה. נוצר מצב של פחד דו צדדי. אין לי שום בעיה לקיים יחסי שכנות טובים עם הערבים האלה, אין לי שום בעיה".

אנחנו נוסעים בכבישי ההתנחלות, מדי פעם עוצר ישי את המכונית ומשוחח עם אנשים שנקרים בדרכנו. לאחד מהם הוא אומר שלום, אחר הוא שואל מתי מתחילה תפילת מנחה. רחובות עפרה נראים כעת, שעת בין ערביים, שקטים ונינוחים. כמה ילדים רצים אחרי מטרה לא ברורה, שתי נשים בעלות תווי פנים שמזכירים ארץ רחוקה הולכות ברחוב. "תראה", אומר ישי ומצביע עליהן מבעד לשמשה הסגורה, "שמעת על הרב אביחיל? הוא רב שמחפש את עשרת השבטים האבודים. הוא מחפש אותם בכל מיני מקומות. הגילוי האחרון שלו זה בצפון הודו, שם היה ריכוז גדול של היהודים האלה. הוא הביא רבים מהם לארץ. חלקם חיים כאן בעפרה, חלקם ביישובים אחרים, חלקם במקומות אחרים בארץ". השמשה נשארת סגורה גם כשישי מצביע לעבר אשה גדולה עם חצאית ארוכה וכיסוי ראש, שהולכת על אחת המדרכות עם שני ילדים. "לאה הרשקוביץ", הוא אומר ומהנהן לעצמו בהסכמה עצובה, "איבדה את בעלה ואת בנה" הוא ממשיך, ובלי שאשאל שום דבר הוא עונה לי "זאת התשובה שלנו לדבר הנורא הזה".

ד.

האירוח בבית אביטל תואם על ידי שכנם לרחוב, דובר מועצת יש"ע, יהושע מור יוסף, שמתגורר בעפרה כמו רבים אחרים מהדמויות הבולטות באליטה של המתנחלים. "ישראל הראל גר פה", מספרת לי רוחי בזמן שאלה מכינה את ארוחת הערב, "וגם יהודה עציון. שהיה גר ממול ליואל בן נון". "הוא עזב?" אני שואל", "כן" אומרת רוחי, "לאלון שבות. הוא עזב סביב כל הנושא הזה של מה שהיה אחרי רצח רבין. היו הרבה מאוד אנשים שהתנגדו מאוד למה שהוא אמר והוא קיבל את זה מאוד קשה. הוא אמר שהיו איומים על חייו. למרות שאני לא מאמינה שזה הגיע מפה, יכול להיות שזה כמה כהניסטים או משהו כזה. והיו כאן כמה חודשים שהוא הסתובב עם שומרי ראש של השב"כ. הוא נכנס איתם לבית הכנסת והם בדקו לכל האנשים בתיקים של הטלית. זה יצר אווירה מאוד לא נוחה. אבל בסך הכל זה נרגע, והוא עלה פה לתורה והיה שליח ציבור, זה לא שנידו אותו. זאת היתה יותר תחושה פנימית שלו. יש אנשים שכועסים עליו עד היום. אבל זה יישוב יחסית פלורליסטי, גם בגוון הדתי וגם הדיעות הפוליטית. האנשים כאן הם מאוד על רמה, מבחינה אנושית. אפשר לומר שעפרה היא מעין דגם מוקטן של מדינת ישראל".

180776הפסקת חשמל קוטעת את שטף השיחה. דקות ספורות לאחר מכן, כשהאור בבית חוזר, מספרת רוחי שעד לפני שנתיים עפרה היתה מחוברת לחברת החשמל המזרח ירושלמית. "מאז שהתחברנו לחברת החשמל הישראלית התחילו מלא בעיות. גם את המים היינו מקבלים ממעין שנמצא כאן לא רחוק, אבל לפני כמה שנים הוחלט לחבר אותנו למקורות. מאז כמובן המים נהיו גרועים הרבה יותר".

הכתבה המקורית הסתיימה משום מה כאן. אבל אני מוסיף גם את ההערות שלקחתי משיחה מעניינת מאוד שערכתי עם יצחק מאיר, שהיה מנכ”ל איגוד ערים לאיכות הסביבות שומרון. (לא הכנסתי את זה לכתבה הסופית, נראה לי שבעקבות עצת אחת העורכים).

השיחה המעניינת ביותר היתה עם יצחק מאיר. אב לארבעה, ירושלמי במקור וממייסדי עפרה. מאיר הוא מנכ"ל איגוד ערים לאיכות הסביבה שומרון. באיגוד חברות 15 מועצות, מתוכן עירייה אחת – אריאל, 3 מועצות אזוריות ו-11 מועצות מקומיות שהתאגדו והקימו רשות מקומית לנושא איכות הסביבה, כדי לטפל במשותף בבעיות. “כל נושא התכנון עובר דרכנו, אם רוצים לעשות כביש או שכונת קרוואנים, התוכניות עוברות דרכנו ואנחנו מטמיעים את ההיבטים הסביבתיים. נושא פסולת, ביוב. בנושא ביוב הקמנו במקביל חברה – "תאגיד קולחי השומרון" – שאני מנכ"ל שלו, שמבצע פרויקטים אזורים, לא ברמת היישוב המקומי אלא חוצה גבולות. לדוגמא נחל כנא שזה נחל שמתחיל באזור עמנואל ונשפך לירקון, אנחנו מבצעים עכשיו פרויקט של 26 מיליון שקל של קו ביוב שאוסף מכל היישובים למכון טיהור משותף. זה בתחום הביוב. יש חינוך סביבתי, מהגיל הרך עד למקבלי החלטות. וגם אגרו-אקולוגיה – כל ההשפעות של החקלאות על הסביבה, חומרי הדברה וכדומה. וגם חומרים מסוכנים, יש לנו ניידת. פה זה שונה משאר אזורי הארץ בגלל המיקום המיוחד שלנו. בתחום החקיקה זה שונה – בחלק מהמקומות תופס החוק הישראלי ובחלק החוק הירדני, אז הכל מסובך. זאת אומרת השפעות אקולוגיות מהכיוון של הישראלים על הפלשתינאים יש לנו סמכויות, אבל השפעות של הפלשתינאים עלינו, זו בעיה. גם המנהל האזרחי שהוא הריבון פה, נציג הממשלה, חלק גדול מהנושאים אין לו סמכות. בתחום התכנון המנהל האזרחי הוא הריבון גם כאן, על כל יו"ש. חוק התכנון והבנייה הישראלי לא חל פה, חל פה חוק בנייה אחר. והמנהל האזרחי הוא הגורם שאמור לאשר את התוכניות. אז כל תחום כזה הוא מסובך יותר מבמקומות אחרים.

אתם משתפים פעולה?

תראה, יש עליות ויש ירידות. ברור שבשנה האחרונה הרבה מאוד מהשיתוף פעולה קרס. יש מספר תחומים קטנים שיש עוד שיתוף פעולה. למשל בנושא המים יש עדיין ועדה משותפת שנקראת JWC (ועדת המים המשותפת) שהיא עוד מתכנסת מדי פעם, אני כבר לא משתתף בזה, הם אומרים להחליט על פרויקטים של מים וביוב. טכנית אם הם נפגשים הרבה לא יוצא מזה. לעומת זאת היו דברים שהתחלנו קודם וזה נמשך. עד לאחרונה. למשל הסיפור של האשפה של שכם זה מקרה קלאסי. עשינו ב-96 סקר, בתקופה שיוסי שריד היה שר, קיבלתי כסף לעשות סקר על מזבלות ביהודה ושומרון. עשו סקר במדינת ישראל ולא פה. במפות הופיע כאילו הכל נקי. מצאנו מירושלים עד צפון השומרון כולל הבקעה 250 אתרי אשפה פיראטיים, כמעט ליד כל כפר.

גם ליד ההתנחלויות?

כן. גם ההתיישבות הישראלית שפכה בהם אשפה. אבל באופן פרופורציונאלי – אוכלוסייה פלשתינית גדולה יותר שפכה יותר אשפה. גם קבלנים ישראלים מתחומי ישראל הגיעו לכאן. מדוע לשלם הרבה כסף לדודאים או למזבלות אחרות אם אפשר לשפוף פה אשפה חוקי.

הטיפול בזה הוא מאוד מסובך בגלל שיש שתי אוכלוסיות, הרמה הסוציו-אקונומית אצלהם היא מאוד נמוכה. אתה לא יכול לדרוש 40 ₪ לטון שמשלם תושב ישראל מהם. אין להם. בקיצור היו כמה תפניות אחד זה שהתחלנו להפעיל אתרי אשפה,  בהסכמת ההתיישבות הישראלית, והתחילו לשלם. זאת אומרת שאנחנו נטפל ברמה סבירה כמו בתחום ארץ ישראל הקטנה, ושהפלשתינאים – המדינה כבר תפתור להם את הבעיות או המדינות התורמות. אז הקמנו שני אתרים אחד באזון ואחד בבקעה. וגם התחלנו לנסות לפתור בעיות של מזבלות בעייתיות במיוחד. ליד שכם היה שנים אתר אשפה בוער, תמיד העלה עשן. לא הצלחתי להרים את המנהל האזרחי, לכולם היה נוח. לערבים היה נוח כי זה לא עלה להם כסף. הישראלים מהאזור ההוא גם שפכו שם. ואז שכם הפכה להיות אזור איי. בערך שנה אחר כך עלו הכפריים מהסביבה, בית צוריף ואחרים, ועשו הפגנה בשכם, הלכו מכות עם השוטרים הפלשתינאים, שרפו כמה מכוניות והפגינו שהם לא רוצים למות מעשן. ערפאת נתן הוראה לראש עיריית שכם לסגור את המזבלה. ראש העירייה שאל אותו מה אני אעשה עם 170 טון אשפה ביום? אז ערפאת אמר לו לך לחברים הישראליים שלך תסגור איתם את הבעיה. אני מקבל טלפון מרון נחמן – תגיע אלי עכשיו ללשכה. אני בא, יושב שם ראש עיריית שכם, שני הסגנים שלו. הוא אומר לי איי הרד זת יו אר דה דירקטור אוף דה גרביג' אין דה ווסט בנק. ביקשתי ממנו שייתן לי עוד כמה ימים ואני אחשוב על זה. הלכתי לבקעה, היה שם אתר חדש שהקמנו, שכנעתי את ראש המועצה האזורית של בקעת הירדן שזה שווה. הם לא הולכים להתעשר אבל יכסו את ההוצאות ומעבר לכך. ועד לפני כארבעה חודשים זה עבד יפה מאוד. עיריית שכם שילמה לבקעה. עשיתי חשבון וזה בערך יצא סכום העלות של כל החינוך בבקעת הירדן. החינוך של בקעת הירדן נכנסה מעירית שכם. ואנחנו קיבלנו מהם על הפיקוח הסביבתי. בגלל המחסומים והתדרדרות המצב זה נפסק. היום יש להם מקום גרוע, יותר קרוב אליהם, אבל בשליטתם. הם שופכים זבל בוואדי פרע, איפה שפעם היה מחנה יוסף שצה"ל נסוג ממנו. המקום הוא מאוד גרוע מבחינה הידרולוגית כי האשפה חודרת למי התהום. שם אין את הפיקוח בסטנדרטים הישראלים. זה קטסטרופה. זו דוגמא להסדרים סביבתיים שהיו והיום לא קיימים.

מצד שני, דוגמא יחידה נדמה לי למערכות משותפות בתחום הביוב יש באל-בירה. יש בעלייה לפסגות מתקן טיהור שפכים מהמודרניים בעולם. אל בירה זו העיר היחידה כנראה שמרושתת כעת במערכת ביוב. בכלל, בקצת יותר מ-300 כפרים פלשתינים אין מערכות ביוב מהבית,לכל אחד יש את הבור שלו. וברוב הערים הפלשתיניות אותו דבר – הביוב זורם חופשי בנחלים.

מי מימן את המתקן?

הגרמנים. אחרי הסכם אוסלו הקציבו הון עתק לפרויקטים לאיכות סביבה. לפלשתינאים. לא לנו, רק להם כי הם כביכול מדינה בהתפתחות ואנחנו מפותחים.

למתקן באל בירה מחוברים שני יישובים יהודים. לא בגלל שהיתה החלטה חגיגית אלא הם מחוברים מטבע בריאתם. הביוב של פסגות מחובר לקו של אל בירה במשך שנים אז ברגע שהם התחילו לטפל באל בירה הם טיפלו גם בפסגות. זה מקרה יחידי של מתקן מאז הסכמי אוסלו שהפלשתינאים הקימו, במימון זר, והוא עובד. אני מכיר הרבה מאוד מקומות שהיתה החלטה, או סיכומים, ו-150 מיליון מארק לפחות נגנבו. כמו מתקן של סלפית, עיירה שצמודה לאריאל באותו גודל. רישתו כבר את סלפית לביוב, והיה מדובר על מכון טיהור, ושום דבר. הביוב זורם למעיין שממנו הם שותים.

ביוב שכם זורם לנחל אלכסנדר שבראשו הוא נחל שכם. גם שם היו החלטות, היו סיורים משותפים ומימון זר גרמני ויפאני. והכל נתקע. כרגע עומדת בפני הממשלה הצעת החלטה לבצע כמה פרויקטים גדולים שיטפלו גם בביוב שלהם. זאת אומרת המדינה צריכה לקבל החלטה אם היא הולכת לבזבז כסף ולטפל בביוב של הפלשתינאים ולמנוע את המשך זיהום האקוויפר או לחכות שיהיה פעם טוב ושמישהו יממן להם והם יעשו. וההחלטה הזאת,  שהכנו במשותף אנשי מנהלת הביוב ואנשי מים, נמצאת על שולחן הממשלה ולא מתקבלת.

ברמה המקומית, כשיש שיתוף פעולה הם מחפשים דרכים שלא יראו שזה עובר איתנו. למשל עיריית שכם לא שילמה את הכסף לאיגוד ערים יו"ש אלא מצאו דרך לכתוב על הצ'ק דברים אחרים. או האתר אשפה אזון, אתר גדול בשומרון של כל ההתיישבות היהודית בשומרון, וכבר חמש שנים שאנחנו מטפלים באשפה של כל הכפרים באזור, ולהוציא כמה מקרים הם לא משלמים. יש מצב אבסורדי, אני מפעיל אתר אשפה, מעסיק קבלן פלשתינאי, עם כלים וטרקטורים, משלם לו יפה עבור כל טון אשפה שבו הוא מטפל מהכסף של הישראלים והגבייה מהפלשתינאים לא מתבצעת. עד לפני שנה היא היתה מתבצעת באופן חלקי אבל מאז האינתיפאדה לגמרי לא. והוא פושט את הרגל ורוצה לברוח. האזור של אזון זה אזור שישראלים לא יכולים להיכנס אליו, יש שם יריות כל לילה. והוא לפני כמה זמן הותקף בגלל שהוא עובד עם ישראלים, ואחיו שבא לעזור לו נרצח, לפני כחודשיים.

בעבר כשמשאית שפכה חומר מסוכן על הכביש צפונית לירושלים הזעיקו אותי עם הניידת והגיע גם המנכל לאיכות הסביבה הפלשתינית, שהיינו בקשר כמעט יומיומי, איש נחמד בסך הכל. עבדנו יחד והוא ארגון טרקטור עם חול שיכסה את החומר. היום זה לא קיים, הוא לא יבוא, הוא לא יסכן את עצמו, הוא לא ירצה שיראו שהוא עובד עם הישראלים. ואם יהיה בשכם איזה פיצוץ במפעל מסוים לא נראה לי שאני אסכים לבא. בעבר התחייבנו להיכנס במקרים כאלה אם ליווי. היום אני במפורש לא חושב שאני אכנס.

היום אנחנו עושים הרבה מאוד ריסוסים למניעת קדחת הנילוס. וזה אבסורד. יש נחלים שאנחנו מרססים בהם ובהמשך של אותם הנחלים אנחנו לא מעזים להיכנס. בעניין הזה נוצר פתרון. יש צוות שהמנהל האזרחי מעסיק והם נכנסים לשטחים הפלשתינאים. ולא פגעו בהם כי גם הם לא רוצים את המחלה. להם יש איתנו שיתוף פעולה כי הם מועסקים במנהל האזרחי אבל עדיין לשטחי איי הם לא נכנסים, רק לשטחי בי. בהרבה מאוד תחומים יש פה פשוט נס. למשל כלבת. אקוויפר הר, אנחנו צועקים צועקים, אבל זה לא משהו מיידי. מבין שלושת מקורות המים הוא במצב הכי טוב. אבל בחישוב שלי 30 מיליון קוב שפכים בשנה זורמים מהנחלים וחודרים אל מי התהום. זה תהליך. ככל שיהיה יותר בצורת והשאיבה תגבר ההשפעה תהיה יותר גדולה. כמו באקוויפר החוף.

אחת ההאשמות הכי גדולים שלי זה נגד הארגונים הירוקים כמו אדם טבע דין והחברה להגנת הטבע וחיים וסביבה. הם אומרים שזה נושא פוליטי ולא רוצים לגעת בו. אבל הפוליטיזציה היא ההתנתקות מזה. אתה רואה מול עינך שמדינת ישראל הולכת לחטוף זמבורה ממה שקורה פה ביו"ש, וההשפעה היא ברורה, זה פוליטי.

קניתי כרטיס ונסעתי להפגין באוסלו כשפרס רבין וערפאת קיבלו את פרס נובל. עשיתי את זה כדי שאוכל להיכנס במראה.

מה שיהיה בכל התחומים יהיה גם בנושא אקולוגיה. היום אני חשוב שזה הולך לקראת החמרה. שהסוף שלה יהיה כנראה איזושהי מלחמה. אנחנו נמצאים בשלב מעבר גרוע, שיכול להימשך שנה או שלושים שנה. ובסופו של דבר יהיו פה כנראה הרבה פחות ערבים שישלימו עם קיום בסמוך לנו ומי שלא ישלים יצטרך לעזוב. יש כאן שני צדדים שנלחמים ואני מאמין שאנחנו ננצח בסופו של דבר, לאט לאט והמחיר יהיה כואב, אבל אנחנו ננצח. אלא אם כן יקרה מה שקרה אחרי המרד הערבי הגדול והם יתחילו לאכול אחד את השני. האוכלוסייה פה במצב קטסטרופלי, יש לי חברים ואני מדבר איתם. אלה שאין להם עבודה ואין להם כסף, המצב שלהם קטסטרופלי. ואלה שיש להם נמאס להם מהמצב הזה.

עונשו של יהוה

1.

כשקוראים את סיפור מגדל בבל שבא מיד לאחר סיפור המבול מתגלה כביכול סתירה. סיפור המבול נחתם ברשימת יוחסין של בני נח שמהם נפרדו הגויים השונים “לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם, בְּאַרְצֹתָם, לְגוֹיֵהֶם”. אם בני נח נפרדו כבר בלשונותיהם, כיצד ייתכן שמיד לאחר מכן מסופר שכל הארץ ״שפה אחת ודברים אחדים״? חוקרי תנ”ך ודקדוק מקראי יספרו לנו על מסורות נפרדות שהוצמדו זו לזו על ידי העורכים המאוחרים. אבל ההסברים האלה אינם מספקים את מי שקורא את התורה כספר ולא כאוסף של מסמכים שנתפרו בגסות זה לזה. מי שרואה בתורה טקסט אחד, יהיה חייב להבדיל בין המובנים של שני המונחים – לשון ושפה. הסיפור שהוא יספר לעצמו יהיה משהו מעין זה:

לאחר המבול וה”איתחול” של המין האנושי, בני האדם התרבו על פני הארץ והתחלקו לקבוצות שמהוות את הקטגוריות המהותיות של הסדר החברתי כפי שעורכי בראשית מבינים אותן (על פי תפיסתם, הארגון של בני האדם במשפחות, בארצות, בשפות שונות ובשיוך אתני הוא מהותי לקיום האנושי). אף על פי שבני האדם נפרדו להם לקבוצות משפחתיות ואתניות שונות, עדיין היתה להם שפה משותפת. הם יכלו להבין זה את זה ולהסכים על פרויקט משותף לטובת כל המין האנושי. אבל פעולתם, משום מה, לא מצאה חן בעיני האל, שלא רק שחירב את הפרויקט אלא דאג לכך שבין העמים תשרה אי-הבנה מהותית שתמנע מהם להתגייס כולם למען מטרה משותפת.

the-throne-no-church-in-the-wild-video

2.

מה בדיוק היה החטא של דור הפלגה? כלומר מדוע הם נענשו? על פי רבים מהפרשנים היהודים והנוצרים של הסיפור בני האדם חטאו בכך שהציבו עצמם בגאווה אל מול האל – המחשבה שבני האדם יכולים להשתוות לאל בכוחו היא חולנית ורעה ולכן היה על האל להענישם. אבל למי שאינו מאמין בקיומו של האל נפתחת הדרך לקרוא את המיתוס אחרת, שכן הוא מסוגל לראות ביהוה דמות ספרותית בדויה שכוחה אינו קיים באמת ושמעשיה נקבעים על פי רצון המחבר. עבור קוראים כאלו, ההסברים הדתיים יהיו חסרי משמעות. השאלה שהם ישאלו אינה “מדוע יהוה העניש את בני האדם”, אלא “מדוע מחבר המיתוס החליט לבנות את יהוה כך שיעניש בני אדם שמתאגדים לביצוע פרויקט אוניברסלי משותף”.

בשביל להבין את הסיבה שבגללה סיפור מגדל בבל חובר יש לשים אותו בהקשר של שלוש הקטסטרופות שמתאר המיתוס התנ”כי על בריאת העולם : הגירוש מגן עדן, המבול ומגדל בבל. מדובר בקטסטרופות מאחר שכל אחת מהן השפיעה באופן בלתי הפיך על חייהם של בני האדם בעולם: הגירוש מגן עדן הפך את חייהם למלאי כאב ועצב. המבול הביא לכך שבני האדם “נפרדו” לקבוצות אתניות שונות. וכשלון פרויקט מגדל בבל גרם לכך שהאל “בלל את שפתם” של הגוים השונים. שלוש הקטסטרופות מגדירות למעשה שלוש בעיות מהותיות של המצב האנושי ברמה האינדיבידואלית והחברתית: 1. קיומם של כאב וצער; 2. קיומן של קבוצות חברתיות שונות ופערי כוחות שעלולים להיווצר ביניהן (כנען עבדו של שם) ; 3. חוסר ההבנה בין העמים.

כידוע, שתי הקטסטרופות הראשונות (המבול והגירוש מגן עדן) מושפעות מאוד מעולם המיתוסים האוניברסליים של המזרח הקדום שבתוכו פועלים מחברי המיתוס התנ”כי. סיפור מגדל בבל, לעומת זאת, נחשב למקורי שבין השלושה. מדובר אולי בתרומה המשמעותית ביותר של התנ”ך לחשיבה על המצב האנושי. אם חושבים על ההקשר שבתוכו פועלים מחברי המיתוס התנ״כי אפשר להבין מאין בא פרץ היצירתיות הזה. המיתוסים המסופוטמיים והמצרים ששימשו השראה לעורכים של ספר בראשית נכתבו בשפות נפוצות, שבשלב זו או אחר קיבלו את המעמד של שפות אוניברסליות. עורכי ספר בראשית, לעומת זאת, היו מודעים לכך שלשפה שבה הם כותבים את המיתוס שלהם אין את המעמד של שפות שמיות אחרות כמו ארמית או אכדית. זאת היתה השפה של העם שלהם, שלא היתה מובנת על ידי העמים האחרים. אין זה מפתיע שדוקא הם הגדירו את חוסר ההבנה בין העמים כבעיה מהותית.

3.

התורה מתארת את יהוה כאל חרד לכוחו: החרדה שבני האדם ישתוו לו בכוחם גורמת לו לגרש את אדם וחוה מגן עדן (“ויאמר יהוה אלהים: הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע. ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם” בראשית כב, ג). ובדיוק אותה חרדה גורמת לו לבלול את שפת בני האדם ולהפיץ אותם על פני הארץ – “וירד יהוה לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם. ויאמר יהוה הן עם אחד ושפה אחת לכולם, וזה החילם לעשות. ועתה לא ייבצר מהם, כל אשר יזמו לעשות. הנה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. ויפץ יהוה אותם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות העיר” (יא, ה-ח). המבנה החרדתי לא נוטש את יהוה גם לאחר סיפורי הבריאה של העולם ושל האנושות. הוא מבזבז חלק ניכר מזמנו בלהזכיר את עובדת אלהותו. עובדה שרוב בני האדם מסרבים לקבל.

נראה שמכל הפרשנים העתיקים של התנ״ך, חז״ל היו אלה שהצליחו לראות ולהביא לידי ביטוי בצורה החריפה ביותר את הממד החרדתי של יהוה.  לא שהם פקפקו בכוחו ובסמכותו, אבל הם הניחו שהדרך היחידה שדרכה הוא מתווך את עצמו לבני אדם היא בטקסט שכמו כל טקסט אחר ניתן לקרוא ולהבין בכמה אופנים. הגישה הייחודית הזו היא שאיפשרה להם לאמץ גישה ביקורתית כלפי יהוה מבלי לערער על קיומו.

4.

באחד המדרשים של חז”ל על סיפור מגדל בבל הדרשן שואל מדוע דור המבול הושמד בעקבות חטאיו, בעוד שמדור הפלגה נשתיירה פליטה (בראשית רבה לח) . התשובה שהוא נותן מעניינת: מאחר שדור המבול היו “שטופים בגזל” הם הושמדו כליל. בני דור הפלגה לעומת זאת, “היו אוהבים זה את זה, שנאמר: ויהי כל הארץ שפה אחת. לפיכך נשתיירה מהן פליטה”.

כמו דרשנים רבניים אחרים מהעת העתיקה, גם זה שלנו שם את עצמו במקומו של אברהם שנושא ונותן עם אלהים שבו הוא מאמין באמונה שלמה. הוא מזכיר לאל ולנו שדור הפלגה, עם כל גאוותם, לא היו כל כך רעים. הוא מכיר באהבה ששררה ביניהם ומציע במרומז את האפשרות שרק בזכותה על יהוה לא היה להענישם. שכן יחד עם בלילת השפות, נעלמה גם האהבה האינטואיווית בין בני האדם. היא הפכה למצרך נדיר ולא מובן מאליו. בדרך זו הדרשן מבין בצורה חדשה את הבעיה האוניברסלית שעורכי בראשית הגדירו: לא חוסר ההבנה בין העמים, אלא השנאה שהם רוחשים זה לזה, שמביאה בתורה לחוסר הבנה ולחוסר יכולת להסכים על פרויקט משותף שייטיב עם כל בני האדם.

לספוג טילים בעיניים עצומות (או למה הישראלים מתעקשים שהעולם כולו נגדם)

1.

הדוברים הרשמיים של מדינת ישראל מצדיקים את ההתקפה על עזה שאפשר כבר להגדיר כטבח באמירה שאף מדינה לא תהיה מוכנה לספוג התקפות טילים על שטחה. הטיעון הזה משתכפל גם אצל ישראלים או יהודים תומכי ישראל ברחבי העולם בפוסטים שלהם בפייסבוק ובטוויטר. האמת המרה היא שכבר יותר מ-20 שנה מדינת ישראל מוכנה לספוג התקפות טילים על שטחה. היא מקדישה למוכנות הזו משאבים כלכליים ופוליטיים אדירים. עד כמה שידוע לי ישראל היא המדינה היחידה שמחייבת קבלנים לבנות “מרחב מוגן” בכל דירה חדשה. במלים אחרות – היא מקבלת את היותה מדינה סופגת טילים ומנסה להסתדר עם המצב הזוועתי הזה עם המספר הנמוך ביותר האפשרי של נפגעים.

מערכת כיפת ברזל מוסיפה נדבך חשוב ומרכזי למימוש היעד הזה. גם אותה פיתחה ישראל כדי שתוכל להמשיך לספוג טילים מפעם לפעם, עם פגיעה מינימלית ברכוש ובבני אדם. נכון לעכשיו, במה שמכונה ”סבב הלחימה הנוכחי”, השיטה עובדת. עד כה לא היו הרוגים ישראלים, הנפגעים ברכוש הם בעיקר בשטחי הפריפריה הדפוקים והמנוחשלים גם כך. הכל בסדר. המלחמה יכולה להמשיך.

2.

ישראל לא הוקמה בפירוש כמדינה סופגת טילים. היא הפכה לכזו בתהליך ארוך ששורשיו האידיאולוגיים נעוצים בהנחות היסוד של התנועה הציונית. אפשר עם זאת לציין נקודה משמעותית אחת, אולי נקודת אל-חזור: מלחמת המפרץ ב-1991 וההחלטה של ישראל לא לתקוף את עיראק ששיגרה אליה טילים. לא משנה מה היו הסיבות להחלטה הזו, המשמעות שלה היתה פשוטה: ישראל הגדירה את עצמה באופן ברור מאי פעם כבת חסותה של ארה”ב. היא הביעה נכונות לספוג טילים בשמו של “המערב”.

WarsawGhettoUprisingזהו אותו “מערב” שהביא למעשה לקיומה של מדינת ישראל וממשיך לערוב לה ולהגן למעשה על שליטתה בשטחים הכבושים. אמנם בעיני חלק גדול מהיהודים בישראל “העולם” (כלומר “המערב”) כולו נגדנו, ואף אחד לא מבין אותנו וכולם אנטישמים, אבל אם אותם יהודים ישראלים יסירו קורה מעל עיניהם, הם יבחינו באמת הבאה: אירופה וארה”ב תומכות במאה אחוז בישראל, בכיבוש ובהתקפות הנוכחיות על עזה. עד להיום, ארה”ב ומדינות אירופה לא איימו ולא חצי איימו להטיל סנקציות על ישראל בעקבות הפרתה את החוקים הבינלאומיים או הריגת אזרחים חפים מפשע. מנהיגי המערב הבולטים הביעו תמיכה בזכותה של ישראל להגן על עצמה. הבה נזכור שטיעון ההגנה העצמית לא עמד לזכותן של איראן ושל סוריה – כשהן לא מצייתות לחוק הבינלאומי פטיש הסנקציות נוחת עליהן יחד עם איומים מרומזים או מפורשים לפעולה צבאית.

יש כאן דיסוננס צורם במיוחד. מצד אחד היהודי הישראלי מתעקש להתכחש לאמת ולראות את עצמו כקורבן של העולם המערבי שמוכן להקריב אותו לחרב הפלשתינית והערבית. מצד שני, מדינת ישראל מגדירה את עצמה דה-פקטו כמדינת חסות של המערב. היא כבר הביעה את נכונותה להיפגע עבורו ורואה את עצמו כחוד חנית שפועל בשם האינטרסים המערביים ובשם ערכיו (ומכאן תשוקתה להישאר המדינה הדמוקרטית היחידה במזה”ת).

3.

לתודעה הכוזבת של חלק גדול מיהודי ישראל שחושבים ש”כל העולם נגדנו” ותופסים את עצמם כקורבן האולטימטיווי של הסכסוך יש מחיר איום. היא גורמת להם לא להזדהות עם הסבל של הפלשתינאים או להמעיט בערכו. כך, מותם של לפחות מאה אזרחים (נכון להיום) נחשב למחיר סביר ונסבל. אני לא מדבר רק על יודו-נאציות מובהקות כמו קרני אלדד או איילת שקד אלא גם על אנשי “מרכז” מימין ומשמאל שתומכים במדיניות הממשלה הנוכחית ורוצים לתת לצה”ל לנצח בשם הקורבנות הישראלית. לא רק הפלשתינאים משלמים את המחיר אלא גם אזרחי ישראל היהודים, שמתבוססים בבוץ המלחמה ומקבלים כמובן מאליו הווה אכזר של דם, דמעות ואזעקות פתע.

מאיפה בא העיוורון? מדוע העיניים נותרות תמיד עצומות?

חנה ארנדט, אחת מהמבקרות המבריקות ביותר של הציונות הבן-גוריונית, כתבה על כך שהבעיה המרכזית של הציונות היא שבסופו של דבר היא מדברת בשמו של “עם יהודי” שעוצב על ידי השיח האנטישמי הנוצרי והפוסט-נוצרי של העולם המערבי. התנועה הציונית, על פי ארנדט, תופסת את “הבעיה היהודית” בדיוק באותו האופן כמו האנטישמים של המערב, והמדינה היהודית שתקום (ארנדט כתבה את הטקסטים הביקורתיים על הציונות ב-1944) תנציח למעשה את האי-צדק וחוסר המוסריות שממנו סבלו היהודים עצמם באירופה שלאחר האמנספיציה. המצב הנוכחי מראה באופן מעורר בעתה עד כמה חריף ומדויק היה הניתוח של ארנדט.  ככל שחולף הזמן נראה שמדינת ישראל עובדת יותר ויותר בשמו של אותו “עם יהודי” שאת קווי המתאר שלו קבעו ההוגים האנטישמיים של המאות ה-19 וה-20. מדינת המיליון השביעי מקבלת על עצמה בשמחה את התפקיד הראשי בסרט ההמשך של השואה.

את מה שארנדט כתבה בשפתה האנליטית אפשר למצוא בכל מיני טענות של ארגונים חרדים על הקירבה בין הפרויקט הציוני לפרויקט הנאצי. הטון הקונספירטיווי והשערורייתי של הפמפלטיים החרדיים אינו צריך להבריח אותנו מפני האמת המרה שהם מציבים בדבר שיתוף הפעולה האפיסטמולוגי העמוק בין הציונות לבין מי שהיא התרגלה לטפח כאויבתה המושבעת והמוצהרת – גרמניה הנאצית. זוהי האמת הבלתי נסבלת של שיתוף הפעולה הממשי בין מדינת ישראל לבין המערב, שגם לו, בסופו של דבר, חשוב לשחק את המשחק הזה ולהבחין את עצמו באופן מובהק ונטול פניות מגרמניה הנאצית. זוהי הסטייה הנוראית שאל מולה מדינת ישראל חייבת לעקור לעצמה את העיניים.

זהירות אנטישמיות בצרפת

אני גר בצרפת כבר עשר שנים. מעולם לא הסתרתי את יהדותי אבל מצד שני מעולם לא היתה לי דרך מיוחדת להפגין אותה. אני לא חובש כיפה, לא עונד שרשראות עם מגן דוד (לא הסגנון שלי מה לעשות), אין לי קעקועים בעברית, אני לא לובש ציצית. כן, מדי פעם הרגשתי איזושהי עוינות סמויה כלפי מצד כל מיני צרפתים, בעיקר מבוגרים ממני. הרבה פעמים הם ניסו לחפות עליה בנחמדות מוגזמת. אבל מה לעשות, אמרתי לעצמי, מטומטמים יש בכל מקום, והטמטום שלהם יכול להיות מופנה כלפי הומואים, נשים, זרים, ערבים, חרדים…. אחרי הכל גדלתי והתבגרתי בחברה ישראלית גזענית וכבר למדתי לא להתרגש מזה יותר מדי.

קרה שחטפתי מכות בגלל “יהדותי”, אבל זה לא היה בפריז אלא בפתח תקווה, כשהייתי ילד. זה קרה עוד לפני שהערסים (אשכנזים או מזרחים) התחילו לחזור בתשובה. אולי צריך לרענן קצת את הזכרון אבל להיות “דתי” בתקופה ההיא היה קצת כמו להיות הומו היום – באופן כללי מקבלים אותך, אבל אתה תמיד יכול לעלות על העצבים של מישהו שיתקוף אותך באופן מילולי או פיזי. כמה פעמים הכינוי המזלזל “דוס” הושלך לעברי. לפחות פעם אחת חטפתי כאפה על הראש שהעיפה ממנו את הכיפה לקול צחוקם של יושבי הקרנות המטומטמים.

חשבתי על זה כשראיתי את הכתבה בעובדה על יוסי אייש מה“הליגה היהודית” שנלחם לדבריו באנטישמיות בצרפת לדבריה. לא הרבה דברים מחברים ביני לבין אנשי הליגה היהודית הבוז והתיעוב שאני רוחש להם שווים לאלה שיש לי כלפי המפגינים של הימין הקיצוני שצעקו בפברואר האחרון “יהודים החוצה”. אבל בגלל שגם אני מסומן כיהודי, אני אמור להיות בצד שלהם במשחק המטופש והרצחני הזה שלא קבעתי את כלליו ושאם אני מתעניין בו זה רק על מנת להיות מסוגל לפרק אותו.

יש הרבה מה לומר על המלחמה הזו באנטישמיות (ואולי באופן כללי על המלחמה באנטישמיות). היא מארגנת את היהודים במחנה שמונהג על ידי יושבי קרנות בדיוק מאותו הסוג של אלה שהעיפו לי את הכיפה מהראש בפתח תקווה בשנות השמונים. היום יושבי הקרנות הללו, בישראל או בצרפת, מכבדים את הדתיים. הם נצמדים אל הסממנים היהודיים (כיפה, מגן דוד) כפי שהישבן שלהם נצמד לברזלים ברחוב חפץ חיים. לצערם או לשמחתם, יושבי קרנות אחרים נצמדים לסממנים לאומים/דתיים אחרים שבמסגרתם היהודי/ישראלי/ציוני הוא התגלמות כל הרוע…

images

שני מחנות ששים אלי קרב. כל פגיעה של האחד מתקבלת בתדהמה, זעם אבל גם סוג של הקלה. הרי אם היריב לא יראה את כוחו, כיצד נוכל להצדיק את קיומנו כיהודים נרדפים או כערבים מדוכאים? אם לא ירצחו שלושה יהודים בטולוז כיצד יוכל יוסי אייש לאשש  את תחושת הסכנה הקיומית שהנחילו לו?

שני המחנות משתתפים באותו משחק צמא דם וריגושים, כל אחד מצפה למהלך של היריב. כל אחד חושב את עצמו לגיבור בסרט פעולה (יוסי אייש, מנהיג הליגה היהודית שהתראיין בעובדה סיפר שראה את הסרט מבצע אנטבה אולי איזה חמש מאות פעם).

יש רגע מעניין בכתבה, כשיוסי אייש מספר בכתבה על רגע הגבורה הראשון שלו, כשהיה בן 10, הרגע שבו הוא השליך אבן על ביתו של הבריון השכונתי שלא רצה לאפשר ליהודים ברחוב שלו, הוא מספר שהשכן צעק ושהוא, יוסי, נהנה מזה. הוא נהנה מהצעקות שלו כי הוא הרגיש שהן מפצות על כל השנים של השקט שהיהודים ספגו בדממה את ההשפלות של הגויים האנטישמיים. אבל רגע, יוסי ילד שלי מוצלח, יש כאן משהו שלא מסתדר. זה לא אתה שפיצית בקולך על שנות השקט המשפילות. זה הבריון האנטישמי שצעק! כיצד הצעקות שלו מפצות על ההשפלה שלך? אולי זה בגלל שבסופו של דבר אתה והוא שותפים לאותו משחק ילדותי וקטלני של שוטרים וגנבים.

הם אולי כבר לא יושבים ברחוב אלא בסלונים הנובורשיים שלהם בצרפת ובבתי הקפה הממוזגים של תל אביב, אבל ברוחם הם נותרו ועודם בריוני רחוב. לא הכחדת האנטישמיות מעניינת אותם אלא המלחמה בה. לא הניצחון אלא הקרב. רק דרכו הם יכולים להתחבר באמת ליהדותם, להפוך את הזהות החבוטה והמעורפלת הזו למשהו מרגש ומסעיר שיארגן את חייהם ויעניק להם משמעות.

הבנאליזציה של היהודו-נאצי

לרגל מותו של אריאל שרון 

על דבר אחד לא סלחו לישעיהו לייבוביץ. בנקודה מסוימת בהיסטוריה העמוסה והצפופה של מלחמות ישראל, הוא הגה את הביטוי “יהודו-נאצים”. גם אלה שתמכו בביקורת שלו נגד הכיבוש חשבו שהוא הלך רחוק מדי. כולנו גדלנו על הציווי “אסור להשוות”. השואה, כך למדנו, היא תופעה היסטורית קונקרטית ומזעזעת שלעולם לא תוכל לחזור על עצמה. ובתופעה ההיסטורית הזו יש שני שחקנים מנוגדים – הקורבנות היהודים מצד אחד והצוררים הנאצים מצד שני. ההבדל בין ה”יהודים” לבין ה”נאצים” הוא הבדל מכונן, הוא אחד האלמנטים הבודדים והיציבים ביותר שמעניקים תוכן מהותי לקטגוריה של היהדות הישראלית היום. לשחק עם הבדל הזה, זה לחתוך בבשר החי של גרעין הזהות היהודית-ישראלית, להסתכן בביקוע שיוביל לשידוד מערכות דרסטי ויהפוך את הקיום היהודי הישראלי למשהו אחר לגמרי.

רב האנשים מפחדים משינוי כמו ממוות. אבל לייבוביץ, שתמיד הגדיר את עצמו כציוני, היה אמיץ. כשהבין שהמשחק רקוב, הוא לא חשש לשנות את הכלל המכונן שלו, זה שקובע שהנאצים זה תמיד “הם” וה”יהודים” הם תמיד אנחנו. על ידי כך שהלחים את השמות הכביכול מנוגדים זה לזה, לייבוביץ אמר ליהודים – הנה, אתם יכולים להיות נאצים. ואף יותר מכך – הוא חתר תחת היסוד הבסיסי ביותר של חווית הקיום המשותפת שלהם כיהודים ישראלים.

אכן, מלחמת לבנון הראשונה, אז יצאו ה”יהודו-נאצים” לאור, הבהירה באופן ברור מאי פעם שהדכאנות של הפלסטינים אינה רק תוצר לוואי של הפרויקט הציוני של מדינת ישראל, אלא גורם מכריע בעיצוב מדיניותה. זו הרי היתה המלחמה הראשונה שמדינת ישראל ניהלה באופן מוצהר נגד הפלסטינים. זאת היתה נקודת המוצא שלה, ההיגיון שהכתיב את מהלכיה ואת התסבוכות שנקלעה אליה. הבוץ הלבנוני שישראל שקעה בו במשך שנים היה במובן זה הלבה המעבעבת של הבעיה הפלסטינית של ישראל, כלומר היחס של ישראל כמדינה יהודית לפלסטינים שבקרבה ושבסביבתה.

כשאנחנו אומרים “הבעיה הפלסטינית” צריך לזכור שעבור הפלסטינים ועבור מדינת ישראל לא מדובר באותה בעיה. הבעיה הפלסטינית על פי ארגוני השחרור הפלסטינים היא במובן מסוים בעיה קולוניאליסטית רגילה: העם הכבוש מתנגד לכובש מאחר שזה האחרון מונע ממנו לממש את ריבונותו. הכבושים רוצים לפרום את יחסי השליטה הקולוניאליסטים ולשלוט על עצמם. גם עבור מדינת ישראל הבעיה היא קולוניאליסטית רגילה אבל מהצד של הקולוניאל: היא צריכה להצדיק את שליטתה על העם האחר (או על הילידים). אבל בניגוד לפרויקטים הקולוניאליסטים הקלאסיים שהצדיקו את עצמם על ידי שימוש בטיעונים של ציווליזציה וכלכלה, ישראל משתמשת בטיעון אחר. היא אינה מצדיקה את שליטתה בילידים (כלומר את מניעת ריבונותם) תוך פנייה לטיעונים מהסוג: “אנחנו מחנכים אותם.. הם עדיין לא כשירים לאוטונומיה”, ואף לא לטיעונים כלכליים כמו: “שליטתם מניבה לנו רווחים כלכליים ולכן אנחנו לא יכולים לוותר עליה”. בסופו של דבר, הטיעון היחיד שבעזרתו ישראל מצדיקה את שליטתה בפלסטינים הוא היותה מדינת היהודים, כלומר מדינתם של “אלה שהיו כאן קודם”. אם ישראל לא היתה יהודית, היא עצמה אומרת, לא היתה לה שום זכות לשלוט בבני הארץ הזו שחיו כאן עוד לפני שהוקמה.

איזה משקל עצום לשים על היהדות. על כתפיה מוטל העול להצדיק את הקיום הפוליטי של מדינת ישראל. לא מדובר כמובן  על יהדות הדתית. ישראל היא תוצר של הציונות החילונית ונשארת במובן הזה נאמנה לה, גם היום. עצם יהדותם האתנית (ולא הדתית) של היהודים הישראלים היא זו שמצדיקה את שליטתם על חבל האדמה הזה. זו הסיבה שבגללה לישראל חשוב כל כך להישאר מדינה יהודית גם במחיר של ויתור על שטחים שבשליטתה.  בסופו של דבר, כל המפלגות היהודיות, ימין או שמאל, מגלאון עד חברון, מסכימות שישראל צריכה להישאר המדינה היהודית. האפשרות של מדינה דו-לאומית מוגדרת על ידן כלא פחות מ”חלום בלהות” (ציטוט של יחימוביץ).

משמעויות נוצרות מתוך ונתמכות על ידי הבדלים ומתחים. והמתח הגדול ביותר קיים בין היהודי האתני לבין מי ששם לו כייעוד להשמיד אותו – הנאצי. הפרויקט הנאצי הוא המסמן היעיל ביותר של היהדות בממד האתני.  המתח בין הנאצי ליהודי יעיל ועוצמתי כל כך ומדינת ישראל אכן עושה בו שימוש, הן כלפי פנים הן כלפי חוץ, על מנת להצדיק את המדיניות שלה ומעבר לכך – את עצם ריבונותה. הנאצי, מתוך היותו מסמן על של מי שרצה להשמיד את היהודי האתני, הוא מיניה וביה המתווך המושלם (המסמן par procuration) שבין היהודי האתני לבין השיח הפוליטי הלגיטימי. כשנתניהו אומר “היטלר” הוא אומר “ליהודי האתני זכות לריבונות פוליטית על ארץ ישראל”. הנאצי, מעצם הזכרת שמו, מסמן את הריבונות הישראלית כלגיטימית, הוא הגושפנקא האולטימטיווית לזכות הקיום של המדינה היהודית, להיותה חלק מהעולם.

זו הסיבה שבגללה הביטוי “יהודו-נאצים” מסוכן כל כך למדינת ישראל. הוא לא סתם פרובוקציה שמוציאה לשון מבזה אל מול המוסרניות היהודית-ישראלית. עצם ההלחמה של השמות “יהודי” ו”נאצי” ושימושם לתאר את חיילי צבא  ההגנה לישראל מאיימים לבטל את ההבדל המכונן שעליו הוקמה המדינה ושבו היא עדיין משתמשת על מנת להצדיק את עצמה.

אני שואל את עצמי מה היה קורה אם לייבוביץ לא היה מוותר על פרס ישראל. שהרי הביטוי הזה נישא בגאון על דגליהם של אלה שהתנגדו להענקת הפרס. מה היה קורה אם אף על פי כן ולמרות הכל הוא היה מחליט להופיע באותו ערב בבנייני האומה ולקבל את הפרס? האם זה היה משנה משהו מבחינת הלגיטימיות של רעיונותיו ודבריו בשיח הציבורי בישראל? האם הביטוי “יהודו-נאצים” היה עובר תהליך כלשהו של בנאליזציה, אפילו חלקית, כמו ביטויים אחרים שהחברה והתקשורת הישראלית משתמשת בהם על אף הממד הפרובוקטיווי שלהם? האם הכללתו בשיח הלגיטימי היתה דוחפת את ישראל לוותר על הטכניקה הזו להצדקה עצמית, לסלק את הבסיס הרעוע ולמצוא דרכים אחרות, מסובכות יותר אבל אולי הרסניות פחות להצדיק את עצמה, לספר את עצמה לעצמה?

מאחר שאני מאמין שהתשובה לשאלות הללו היא חיובית, אני קורא לבנאליזציה של הביטוי יהודו-נאצי. אנא, אל תחששו להשתמש בו כשאתם מוצאים לנכון. לא בהכרח על מנת להתריס או לעורר פרובוקציה, אלא רק על מנת לסייע בחשיפתה של אמת הרסנית והחלפתה באמת אחרת. אל תתנו למגבלות השיח הציבורי הישראלי להרשים אתכם, שכן אלו הן בדיוק המגבלות שמונעות מהשיח הזה לראות נכוחה את הזוועות שהוא עושה בשם ה”יהדות” לבני אדם שאיתרע מזלם לצאת מהרחם הלא נכון.

היהודי כזן בסכנת הכחדה

נראה שהעם היהודי עסוק באופן אובססיווי בשאלת הישרדותו, לפחות אם אנחנו מקשיבים למה שאומרים הדוברים שלו, כלומר אלה שהם עצמם או אחרים מינו אותם לדבר בשמו של ״העם״ ולבטא את חרדותיו ואת דאגותיו. החרדה מהעלמותו או מהכחדתו המוחלטת של העם תמיד נמצאת שם, כאפשרות מאיימת. חרדת ההשמדה מטעינה  ומניעה את השיחים הפוליטים, התיאולוגים והצבאיים של היהודים וצובעת אותם בגוון פרנואידי במיוחד – תמיד קמים עלינו להשמידנו, תמיד כולם נגדנו, האנטישמיות אינה קשורה לדבר שאנו עושים אלא מופנית נגד עצם הסובייקטיוויות היהודית שלנו, נישואים עם גוי הם אסון שיביא להעלמות העם היהודי הקטן מעל פני האדמה… היהודי לא בא לכאן להנות, אלא לשרוד. שכן רק הישרדותו הפיזית תבטיח את המטרה הנעלה ביותר – הישרדותו של הזן בסכנת הכחדה: עם ישראל.

קשה לדבר על מקור אחד של החרדה היהודית מהיכחדותו של העם, כלומר של תפיסת היהודים את עצמם כזן בסכנת הכחדה, אבל אפשר ללכת לנקודות שונות בהיסטוריה שבהן החרדה הזו לא היתה קיימת בצורה הנוכחית, או אולי אפילו לא היתה קיימת בכלל, ולבדוק מה בין אז להיום. שתי נקודות כאלה עולות במחשבתי. האחת – כתביו של פילון מאלכסנדריה, והשניה – ראשוני הרבנים בארץ ישראל של המאה השנייה והשלישית לספירה. הן פילון הן הרבנים מוסרים לנו עדויות על הזוועות שהיהודים בתקופתם חווים – אצל פילון מדובר בעיקר בפוגרום שערכו היוונים והמצרים באלכסנדריה בתושביה היהודים של העיר בסוף שנות השלושים של המאה הראשונה לספירה. פילון עצמו היה עד לפרעות והתיאור שהוא נותן לנו מצמרר בפרטיו ובתוכנו. מייסדי התנועה הרבנית בארץ ישראל של המאה השנייה לספירה נושאים ברוחם ואולי אף בגופם את זכרונות המרידה הראשונה נגד הרומים שהסתיימה בחורבן הבית, ובעיקר את תוצאותיה הקטסטרופליות של מלחמת בר כוכבא בשנות השלושים של המאה השנייה.

51iVowuBsaL._SY344_BO1,204,203,200_ואף על פי כן, לא אצל פילון ולא אצל הרבנים אנו מוצאים את החרדה האובססיווית מהכחדתו הפיזית של העם היהודי. האפשרות של העלמותו המוחלטת של העם מעל פני האדמה לא ממש מוצאת את דרכה למרכז היצירה שלהם. זה לא שהחרדה אינה קיימת, אבל האובייקט שלה אינו העלמותו הפיזית של העם אלא העלמותה של דרך החיים הרעיונית והמעשית שלו, או כפי שפילון קורא לזה “הפילוסופיה” שבני העם מתחנכים בה מינקותם ומעבירים אותה מדור לדור. עבור פילון, הפילוסופיה של היהודים היא היא הפילוסופיה האמיתית, כלומר הדרך הנכונה והראויה ביותר לחיות על פי האמת, על פי חוק הטבע האלוהי האוניברסלי. האסון שהרדיפות נגד היהודים עלול להביא הוא השמדתה של צורת חיים נעלה שיכולה להעניק השראה לכל בני האדם, יהודים ולא יהודים, ולקרב את חייהם לאמת.

ככל שההיסטוריה מתקדמת לתוך ימי הביניים, כך ההזדהות של האתנוס היהודי עם דרך החיים היהודית הופכת ליציבה יותר. ה”דלתות” של היהדות, לפחות באירופה הנוצרית, נסגרות באופן הרמטי, וכעת “הפילוסופיה” היהודית אינה אלא דרך חיים שקרית ובזויה, שמתקיימת על ידי בני עם אחד נפרד ונבדל, ומסמנת מתוך כך את אמיתותה של דרך החיים הנוצרית. במלים אחרות, אם הפוליטיקה התיאולוגית של אירופה הנוצרית מקפידה לשמור על קיומו של המיעוט היהודי, הרי זה בגלל שהוא נושא את המערכת הרעיונית והמעשית שהנצרות זקוקה לה על מנת לשרוד. ללא יהודים לא תהיה יהדות, וללא יהדות הנצרות מאבדת במובן מסוים את סלע קיומה. וכך, היהודים באירופה הנוצרית מפתחים יחס מרטירולוגי ליהדות שאנו לא מוצאים בהכרח בהקשרים אחרים, שכן אצלם היהדות היא בדיוק מה ששומר עליהם בחיים. מהבחינה הזו היחס בין ה”יהדות” לבין “היהודים” הוא מרטירולוגי יותר ביחס לזה שראינו בתקופה הטרום נוצרית – השמדת היהודים, שאצל פילון וראשוני הרבנים אינה אלא סימן של השמדה חמורה יותר (של היהדות), הופכת בימי הביניים הנוצרים לדבר עצמו, לאובייקט הממשי של החרדה.

תהליכי החילון של המודרנה הורידו את השכבה התיאולוגית משנאת היהודים והעלימו את הקשר בין המסמן (השמדת היהדות) למסומן (השמדת היהודים). אירופה כבר לא היתה צריכה את היהדות על מנת שתעגן את קיומה של הנצרות, שכן היא ראתה את עצמה נכנסת לתקופה פוסט-נוצרית. אם ליהדות עצמה אין עוד פונקציה, מה אנחנו עושים עם היהודים? זאת השאלה היהודית של המאה ה-19. שאלה שלא רק האירופאים הנוצרים או הפוסט-נוצרים הציבו אלא גם היהודים עצמם. זאת השאלה שהתנועות היהודיות והאנטי-יהודיות שנולדות בסוף המאה ה-19 ומתמסדות בתחילת המאה ה-20 – בראש ובראשונה הנאציזם והציונות – מהוות תשובה אליה.

אם באמצע המאה ה-20 היה צריך להיות גאון כמו חנה ארנדט על מנת לראות את הקשר בין הציונות המדינית לאנטישמיות המודרנית, הרי שהיום הקירבה ביניהם מכה אותנו בבהירותה. האנטישמי המודרני בהתגלמותו הקיצונית ביותר רצה להשמיד את הגוף היהודי מאחר שהוא איבחן אותו כמכיל (או מהווה) נגיף ייחודי ומסוכן של זיהום קטלני ומדבק. הציונות המדינית של ימינו מקבלת את המבנה הכללי של התפיסה האנטישמית – גם היא מניחה שהשנאה לישראל, כלומר למדינת העם היהודי, נובעת מהתפיסה שרואה בגוף היהודי גוף חולה מזוהם ומזהם. בנימין נתניהו או לימור לבנת לא מעלים על דעתם את האפשרות שהשנאה לישראל נובעת מהצביעות הבלתי נסבלת שלה, כלומר מהעובדה שהיא מציגה את עצמה כמדינה נאורה ודמוקרטית בעודה מנהלת דה פקטו ודה יורה מדינות גזענית בתוככי גבולותיה ומפעילה משטר כיבוש משפיל על מיליוני בני אדם מחוצה להם.

כמו הנאצים, כך גם נתניהו חושב שהיהודי נתון בסכנת השמדה אך ורק בגלל היותו יהודי, ללא שום קשר לאורח חייו, לדעותיו, לרוחו… כציוני אמיתי, הוא מאמין שתפקידה של מדינת ישראל הוא להגן על היהודים מפני האנטישמיות. זו הפונקציה, ולכן יש להמשיך להזין את המכונה האנטישמית (אולי באופן לא מודע) וליצור את הרושם שלמרות השינויים העצומים במעמד היהודים בעולם מאז 1945 (יש להם מדינה עשירה בעלת כוח גרעיני שנתמכת על ידי חלק גדול מהמעצמות הפוליטיות והצבאיות), מבחינה מהותית מצבם עדיין זהה לזה של יהודי אירופה ב-1933.

נתניהו כמובן אינו היחיד. החרדה ההשמדתית שאנו מוצאים היום אצל לא מעט מנהיגים יהודים, בישראל ובתפוצות, מתנהלת למעשה על אותו הציר של התשוקה הנאצית לשרוף ולהעלים את הבשר היהודי מעל פני האדמה. הישרדותו של הבשר היהודי, של הגוף שמסומן כיהודי, הופכת להיות מטרת העל. באשר ל”רוח” היהודית, יהא תוכנה אשר יהא, אין בה צורך כעת, בשעת מלחמה. אפשר לשים אותה באפסנאות, שתמתין לתאריך השחרור ההולך ומתרחק.

מי ביקש ממך לדבר על יהדות?

1.

משהו קורה ליהדות בזמן האחרון. לא מדובר רק בעובדה שהתנועות והזרמים השונים בתוכה מנהלים מו”מ יצירתי ואף מפתיע על תכניה, אלא בערעור על עצם קיומה של ה”יהדות” כדת מובחנת מתקופת האבות ועד ימינו. יותר ויותר היסטוריונים שקוראים את המקורות שאנו רגילים לתייג כיהודים מזה מאות שנים, מגיעים למסקנה דומה – היהדות כמערכת דתית שחלה על כל אלה שמשתייכים, בעיני עצמם או בעיני אחרים, לאתנוס היהודי, היא תופעה מאוחרת יחסית, שחלק מהחוקרים מתארכים לימי הביניים. “ההיסטוריונים החדשים” של היהדות ממשיכים את דרכם של מייסדי “חוכמת ישראל” בגרמניה של תחילת המאה ה-19. כמוהם, גם הם שופכים אור על הנסיבות ההיסטוריות שהשפיעו על התפתחות ההלכה. עבור הרפורמים והאורתודוקסים החדשים של מערב אירופה במאה ה-19, המדע ההיסטורי שירת את הפרויקט הדתי שלהם – התאמת היהדות למודרנה – הם הראו שמאז ומעולם היהדות התאימה את עצמה לנסיבות ההיסטוריות שבתוכן היא התקיימה. אבל ההיסטוריונים החדשים הולכים רחוק יותר כשהם מראים שהקטגוריה עצמה של “יהדות” (ולא רק תכניה) היא תוצאה של תהליכים היסטוריים, פוליטיים ואידיאולוגיים, ושהתהליכים הללו מתרחשים אך ורק לאחר חורבן בית המקדש השני.

העבודות החשובות של ההיסטוריונים האלה נעדרות בדרך כלל מהשיח הציבורי הישראלי, וזאת על אף שהן עוסקות בלב לבה של הבעייה שמטרידה את מדינת ישראל עוד לפני הקמתה – מהו תוכנה ומהי מהותה של הזהות היהודית, האינדיבידואלית והחברתית? ייתכן שדוקא בגלל שהן נוגעות בלב לבה של הבעיה, ומצביעות על המקריות ומכאן השבריריות של היהדות כקטגוריה זהותית, השיח הציבורי הישראלי מתקשה להכיל אותן. זאת בניגוד, למשל, לעבודות של שלמה זנד שמעמיד בספק את קיומו של “העם היהודי” בממד הביולוגי שלו. השיח הציבורי בישראלי יכול לשאת את זנד, להכיל אותו וללהק אותו לתפקיד הילד הרע שבכל זאת אי אפשר שלא להקשיב לו, מאחר שזנד אינו מעמיד בספק את קיומה של ה”יהדות” כמערכת דתית זהותית שאיחדה את אלה שראו את עצמם כיהודים במשך אלפי שנים.

לפני כמה חודשים פורסם באתר Ynet ראיון קצר עם ההיסטוריון מייקל סאטלו מאוניברסיטת בראון בארה”ב, שבו הוא הציג כמעט באגביות תזה שהיא לחם חוקו של כל חוקר יהדות עתיקה היום – לאחר חורבן בית קמה התנועה הרבנית  (בידי אלה שמכונים במסורת “חז”ל”), וייסדה למעשה דת חדשה שהקשר בינה לבין התנ”ך אינו הדוק יותר מהקשר בין הנצרות לבין התנ”ך. במלים אחרות, היהדות כפי שאנחנו מכירים אותה היום, שמבוססת על כתבי חז”ל, היא אינה אותה יהדות שאנו קוראים עליה בתורה ובספרי הנביאים, אלא דת שהתפתחה והתהוותה בתקופה יחסית מאוחרת – כמה עשרות שנים לאחר הולדת הנצרות!  הראיון הקצר גרר אחריו רשימה של טוקבקים אלימים שהאשימו את סאטלו בבורות, באנטישמיות ומה לא. פרט לרשימת הטוקבקים, הראיון לא עורר הדים ושום מאמר המשך או כתבה מרחיבה לא פורסמו בעקבותיו. כאמור, התזה שהציג סאטלו מקובלת היום במחקר ומעטים ההיסטוריונים הרציניים שיערערו עליה היום, ובכל זאת, תזה כזו היא בלתי נסבלת בתרבות הישראלית, הרבה יותר מהתזה של זנד הידועה לכל לפיה רוב היהודים החיים היום אינם הצאצאים הביולוגים של אברהם אבינו.

אף על פי כן, יש להתעקש להכניס את התזה הזו לשיח הציבורי בישראל, ביחוד עכשיו, כששאלת מהותה של הזהות היהודית של החברה הישראלית עומדת על הפרק. הרי ברור לכולם שכשאנחנו מדברים על “מדינה יהודית” איננו מתכוונים אך ורק ליישות אתנית שכל מה שמקשר בין חבריה הוא מוצא ביולוגי משותף. היהדות של המדינה היהודית אמורה להיות מערכת ערכית ומוסרית. כיצד ניתן לעסוק ברצינות בשאלת מהותה של המערכת הזו מבלי להבין את ההיסטוריה השברירית שלה, מבלי לדעת על מה אנחנו מדברים כשאנו מדברים על יהדות?

2.

המונח יהדות אינו מופיע בתנ”ך. את המלה “יהודי”, שמופיעה בו מספר מצומצם של פעמים, יש להבין כשם אתני במובן העתיק של המלה – יהודי הוא מי שבא מחבל הארץ “יהודה”, מקיים פולחן של האל הספציפי של חבל הארץ הזה, ונוהג על פי חוקיו (מילה, שבת, הימנעות ממאכלים מסוימים כמו חזיר). גרסה יוונית של המונח, ioudaismus, מופיעה בפעם הראשונה בספרי המקבים שנכתבים באמצע המאה השנייה לפני הספירה. עם זאת, כמו שהראה ההיסטוריון סטיב מייסון במאמר שפורסם ב-2007, המשמעות של המונח אינה יהדות כמערכת דתית מובחנת, כלומר כמקבץ של הלכות שעל היהודי לקיים ושל רעיונות תיאולוגים שעל היהודי להאמין בהם. במסגרת ספרות המקבים, “יהדות” היא שם פעולה שמשמעותו היא “חזרה לפרקטיקות המקוריות של חבל יהודה”. זוהי אינה “דת” במובנה המודרני, אבל גם לא בדיוק זהות אתנית ביולוגית גרידא.

מתי היהדות הופכת אם כן לדת אתנית, כלומר למערכת רעיונית ופרקטית שמתאימה אך ורק לבני אתנוס מסוים ומוציאה ממנה את כל בני העמים האחרים?

טענה אפשרית ובמידה מסוימת מקובלת היא שהיהדות כדת הפרטיקורלית של עם ישראל מתחילה להתעצב בתנועה הרבנית בתקופה שלאחר החורבן. התנועה הרבנית היא תנועה אידיאולוגית/דתית שקמה בארץ ישראל בסוף המאה הראשונה, ועוברת שלב חשוב של התמסדות והתרחבות בתקופה שלאחר המלחמה הקשה עם הרומים הידועה בשם מרד בר כוכבא (132-135). אחת התוצאות העיקריות של המרד נגד הרומים היתה ההחלטה של האחרונים להרוס לחלוטין את מה שנותר מירושלים ומבית המקדש, להקים בה עיר אלילית ולאסור על יהודים להיכנס אליה. בני האתנוס היהודי נכנסו אם כך למצב משונה. מצד אחד המרכז הפולחני שלהם נחרב לחלוטין, מה שמנע מהם להמשיך לעבוד את האל שלהם בדרכים המקובלות והמסורתיות. מן הצד השני הם המשיכו להוות קבוצה אתנית פחות או יותר מובחנת – בין היתר בגלל העובדה שחלק מהפרקטיקות שלהם לא היו קשורות לפולחן הקורבני בבית המקדש, אבל גם מפני שהרומים הטילו על כל היהודים באימפריה את המס היהודי הידוע לשימצה, לא משנה באיזה חלק של האימפריה הם גרו.

בתוך ההקשר הזה נולד הפרויקט הרבני. חברי התנועה הרבנית שפעלו במאות השנייה והשלישית אספו מסורות שונות של דמויות חשובות בחברה היהודית (שוב, במובן האתני/גיאוגרפי של המלה), אירגנו אותם במערך דיסקורסיווי מפותח, ובנו בעזרתן תמונת עולם עשירה ומורכבת. המשנה, שנערכה בתחילת המאה השלישית, הפכה לספר היסוד שנלמד ונדון במעגלים רבניים בארץ ישראל ובבל מהמאה השלישית עד המאה השישית/שביעית. הדיונים מסביב למשנה נערכו לקראת סוף העת העתיקה בשני התלמודים: הארץ ישראלי (“הירושלמי”), והבבלי.

אנו יכולים אם כן לטעון שהרבנים של המאות הראשונות פיתחו תפיסה חדשה של זהות יהודית שיכולה להתאים את עצמה לעולם שבו בית המקדש חרב והפרקטיקות היהודיות הישנות של תקשורת עם האל אינן אפשריות. אבל כל מי שמעלה את הטענה הזו חייב לתת את הדעת על עובדה הבאה: המונח “יהדות” אינו מופיע ולו פעם אחת בספרות התלמודית, לא זו שנכתבת בבבל ולא זו שנכתבת בארץ ישראל. אם מה שמעניין את הרבנים הראשונים הוא לפתח ולנסח זהות “יהודית”, מדוע הם אף פעם אינם משתמשים במונח?photo

למעשה, קבוצת הייחוס של הרבנים, זו שהם רואים את עצמם כמשתייכים אליה ובה בעת מנסים לכונן אותה בכתביהם, היא “ישראל”. זו הקבוצה שאת גבולותיה הם מנסים לתחום ועל מהותה הם מנסים לעמוד. עבור רבים, המלה “ישראל” היא לא יותר ממלה נרדפת ל”יהודי”, ואין הרבה משמעות לעובדה שהרבנים של המאות הראשונה בוחרים להשתמש בה ולא בשנייה. כך, חלק מהתרגומים לאנגלית יתרגמו את המלה כ-Jew מבלי להניד עפעף. עם זאת, העובדה שהמונח “יהודי” הינו נפוץ יחסית בתקופת עריכת המשנה, מקשה עלינו לקבל את הטענה הזו. אם הרבנים בחרו להימנע מהשימוש במונח “יהודי” זה מפני שהם רצו להתרחק מהקונוטוציה האתנית הישירה שלו. אכן, במאות הראשונות לספירה הקטגוריה “ישראל” אינה קטגוריה אתנית אלא קטגוריה רוחנית. העדות הטובה ביותר לכך היא כמובן הטקסטים של הברית החדשה ושל אבות הכנסייה. עבורם, “ישראל” היא קהילה רוחנית בעלת ממד אוניברסלי בעוד שה”יהודים” הם קבוצה אתנית פרטיקולריסטית ומיושנת.

אי אפשר אם כן לטעון שההחלטה של הרבנים בתחילת המאה השלישית להשתמש במונח “ישראל” ולהימנע מהמונח “יהודי” התקבלה כלאחר יד. היה כאן רצון לכונן קבוצה שמהותה חורגת מהשתייכות אתנית, וזאת על אף שהיא שומרת על מאפיינים הפרטיקורליסטיים של ה”אתנוס” היהודי. השאלה אם ההחלטה הזו באה כתגובה לנצרות או היתה ביטוי של מחשבה ופתרון מקוריים למשבר קיומי של היהודים בארץ ישראל אינה צריכה להעסיק אותנו כרגע, שכן בסופו של דבר התוצאה של ההחלטה הזו זהה: הספרות הרבנית הקלאסית, ספרות חז”ל, כלומר הספרות שאנו רואים כיום כספרות המכוננת של היהדות, אינה מתיימרת לעצב את הזהות של האתנוס היהודי, ולמעשה אינה מכוננת שום אובייקט שניתן לכנות “יהדות”.

כך למשל במשנה המפורסמת מתחילת פרק י’ במסכת סנהדרין: “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא”. המשנה הזאת נקראת פעמים רבות כביטוי של מחשבה רבנית בנוגע למהותו של העולם הבא או של הגאולה, אולם למעשה, מדובר בניסיון של עורכי המשנה להבין מי נכנס ומי יוצא מהקבוצה הזו ששמה “ישראל”. הדבר הופך להיות ברור מהמשך המשנה שמדבר על כל אלה שאין להם חלק לעולם הבא. הרי אם ההגדרה של “ישראל” היתה אך ורק אתנית, לא היה כל צורך להוסיף את רשימת החוטאים. כפי שטען בעבר ישראל יובל, המשפט “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא” הוא למעשה הגרסה הרבנית לאמירה הנוצרית לפיה רק מי שמהווה חלק מהכנסייה ייגאל. אבל אפילו יובל מתעקש לקרוא את ה”ישראל” הרבני במשמעות אתנית סגורה, כלומר כ“יהודי”, וזאת על אף ששום דבר במשנה הספציפית הזו ובמשנה בכלל אינו מכריח אותנו לעשות זאת. מעבר לכך, כפי שהראו מספר מחקרים, בהם זה של מנחם הירשמן מהאוניברסיטה העברית (“תורה לכל באי עולם”), בקרב התנועה הרבנית של המאות הראשונות לספירה היו קיימים זרמים אוניברסליסטיים מובהקים ומרכזיים, כאלה שמבחינתם השיוך ל”ישראל” לא היה מותנה בקריטריון האתני אלא בקבלה של סמכות התורה.

אז אם ספרות חז”ל מדברת אך ורק על “ישראל” ולא על “יהודים”, מדוע אנחנו מתייחסים אליה כאל ספרות יהודית פר אקסלנס, שמבטאת את המסורת הפרטיקורליסטית של אתנוס מסוים? את התשובה לשאלה הזו יש לחפש מחוץ לספרות התלמודית, בהקשר ההיסטורי והאידיאולוגי שבו היא מתקיימת במאות השנים שלאחר עריכתה. כפי שכתבתי קודם לכן, המונח “יהדות” אינו מופיע במובן של מערכת דתית מובחנת בתקופה העתיקה של לפני עליית הנצרות. למעשה, אפילו במקרה של פאולוס, שמשתמש בביטוי בשתיים מאגרותיו, לא ברור אם הוא מתכוון למערכת מוסדרת או אך ורק לפולחן הפרטיקולרי של חבל יהודה ואנשיו. בכל מקרה, החל מהמאה השלישית לספירה אנחנו עדים לאינפלציה בשימוש במונח בטקסטים נוצריים. עבור מחברים כמו טרטורליאנוס, אוריגנס וממשיכיהם, היהדות היא אכן מערכת דתית, אבל בניגוד לדת הנוצרית, הדת היהודית שייכת לאתנוס ספציפי ואינה יכולה לחרוג מגבולותיו. הנוצרים היו צריכים להתעקש על הנקודה הזו שהרי כבר בתקופתו של פאולוס, כפי שאנחנו רואים מהאגרת אל הגלאטים, פאגנים רבים שהצטרפו לנצרות התפתו לקיים חלק ממצוות התורה כמו צום יום כיפור ואפילו שמירת שבת. לא רק שהם ידעו שזה מה שישו עשה, אלא הם גם הבינו את התורה כגרסה קדומה, מקורית ואותנטית יותר של הדת שאותה ישו ושליחיו הטיפו.

עבור חלק מאבות הכנסייה הרעיון הזה היה בלתי נסבל. הם הרגישו שהם חייבים לארגן את כל החוקים של הברית הישנה במסגרת דתית אחת, מוקצה ושולית. וכך הם בנו את ה”היהדות” כדת אתנית. מה שאבות הכנסייה אמרו לנוצרים החדשים שהתפתו למלא אחר חלק ממצוות התורה היה שהמצוות הללו שייכות לדת מיושנת ומאובנת שחלה אך ורק על העם היהודי, ולכן אין כל טעם שמי שאינו שייך לאתנוס הזה יקיים אותן!

במלים אחרות, ההגדרה של היהדות כ”דת אתנית” הוא תוצר של השיח הנוצרי ואיננה נמצאת בספרות התלמודית. בניגוד לשיח הרבני, השיח הנוצרי מתפשט והולך עד שהוא הופך במהלך המאה הרביעית לספירה לדת הרשמית של האימפריה הרומית. הכוח הפוליטי שמקבלת הנצרות מתבטא בין היתר בכך שהיא מצליחה לממש את תפיסת עולמה, ולעצב את המציאות על פי דרכה. אחת התוצאות של התהליך הזה היא הנחלת הרעיון של היהדות כדת אתנית. הרעיון הזה מעוות למעשה את הפרויקט המקורי של המשנה, שאותו ממשיכים עורכי התלמודים הבבלי והירושלמי. הוא צובע את המחשבה הרבנית בצבע פרטיקורליסטי ואתני עז, ומבטיח לספרות חז”ל את המעמד השולי במחשבה המערבית שיש לה למעשה עד היום.

3.

היהדות כפי שאנחנו מכירים אותה היום היא תוצר של המפגש בין המחשבה הרבנית שהיא בעלת מאפיינים אוניברסליסטיים לפחות באופן חלקי, לבין העולם הנוצרי שמתעקש על הממד הפרטיקורליסטי שלה. זאת הסיבה שעד היום אנחנו לא יכולים באמת לחזור לדפי התלמוד על מנת למצוא תשובה סופית לשאלה “מיהו יהודי”. המתח בין התפיסה האתנית לתפיסה האוניברסלית לעולם אינו מיושב בו באופן מלא: התלמוד לעולם אינו אומר לנו אם עלינו לקיים את מצוות התורה מאחר שאנחנו “יהודים”, או מאחר שהן מביאות איתן טוב אוניברסלי.

הרבנים של המאות הראשונות לספירה עמלו ליצירת קהילה רוחנית בשם “ישראל” שהגורם האתני אינו מרכזי בה, אבל הנצרות והנסיבות ההיסטוריות שיצרה הביאו לכך שהתלמוד והמחשבה הרבנית נתפסים היום כשיח של ועל “יהדות” במובן האתני של המלה. התלמוד נחשב גם היום לספר “יהודי” פר אקסלנס, שאינו אמור לעניין באמת את בני ובנות העמים האחרים. מעבר לכך, היהדות עצמה נתפסת כמוצר היברידי ומשונה – מצד אחד מערכת רוחנית כלומר אוניברסלית בפוטנציה, מצד שני שיח ששייך אך ורק לבני עם מסוים שהמסורת הנוצרית הקפידה להדגיש את הפער הבלתי ניתן לגישור בינו לבין העמים האחרים.

תהליכי החילון של היהודים והקמת מדינת ישראל הביאו את המתח בין הממדים האוניברסליסטי והאתני של היהדות לשיאו. עד 1948 השאלה “מיהו יהודי” היתה שאלה פוליטית אך ורק בעיקר כשנשאלה על ידי לא יהודים, כמו מלכי ספרד או הנאצים. אולם מאז הקמת מדינה ישראל השאלה הזו הפכה להיות שאלה פוליטית וקיומית הרת גורל שהיהודים שואלים את עצמם. וכך, עם הזמן שחולף, המתח הופך להיות בלתי נסבל, וההכרעה – דחופה ביותר.

כמה מלים על השיח הקורבני

קראתי היום את המאמר היפה שכתב ישי רוזן צבי על ספרו של יאיר אורון: השואה, התקומה והנכבה, שבו אורון מראה כיצד “נהפכה הנכבה בתודעה הפלסטינית והערבית למקבילתה של השואה (ולאחת הסיבות המרכזיות להכחשתה”, במרחב שהקורבניות היא המטבע הקשה שבו סוחרים כל הצדדים”.

נראה לי שכל ישראלי עם יכולת ראייה בסיסית  יכול לראות את הקשר שאורון מתאר בספר בין השואה לבין הנכבה בפרט והיחס של ישראל היהודית לערבים בכלל. החברה הישראלית בנתה מנגנון אידיאולוגי משוכלל ויעיל שמכונן ומתחזק את ההקבלה בין הערבי לבין הנאצי – שניהם מונעים מרצון בלתי מוסבר ונטול סיבה ממשית להרוג ולהשמיד את היהודים. היעילות של המבנה האידיאולוגי הזה ברורה – מאחר שהרצון הערבי להילחם ביהודים מקביל לאובססיה האנטישמית הנאצית, הרי אין שום מקום להעמיד את עצמנו בספק ולחשוב על האפשרות שאולי המעשים הישראלים קשורים באופן כלשהו לאיבה הפלשתינית.

מנגנון הנאציזציה של הערבים יושב על תשתית שהתקיימה כבר מאז ימי העלייה השנייה, שבה הערבי מילא בתודעה של המתיישבים היהודים את תפקידו של הקוזאק. ההקבלה הזה עוברת כחוט השני בסיפוריו של עגנון, שלפחות שניים מהם כיכבו בשיעורי הספרות בתקופה שבה חבשתי את ספסל הלימודים – תהילה ומאויב לאוהב. אצל עגנון, וקשה לי לומר את זה על הסופר הנערץ עלי, האיבה הערבית היא ייצרית ולא מובנת, והוא חושב עליה במונחים שבה יהודי מזרח אירופאי ממפנה המאה העשרים חושב על הפוגרומים.

אבל יש כאן יותר מההקשר הישראלי-יהודי. למעשה ההתעקשות של החברה בישראל להתברג לעמדה הקורבנית היא חלק ממגמה רחבה יותר בעולם שמבחינות מסוימות הופך כולו ל”מרחב שהקורבניות היא המטבע הקשה שבו סוחרים כל הצדדים”. אם ישראל מצליחה להשיג את מטרותיה בעולם על ידי ליהוקה העצמי לתפקיד הקורבן הנצחי, הרי זה בגלל שהרגישות לכך קיימת בעולם. יש היענות לזעקה הקורבנית, יש  ביקוש לסחורה שלה. הקורבנות היא מנוע מרכזי של המערכת הפוליטית הגלובלית. עצם היותך קורבן מצדיק התערבות פוליטית עבורך. ולכן – מי שרוצה שיפעלו לטובת האינטרסים שלה, כדאי לה להציג את עצמה כקורבן מסכן. 

מתוך דף צביעה של חב"ד לפרשת נשא

מתוך דף צביעה של חב"ד לפרשת נשא

השיח הקורבני מתנהל לצד השיח של הזכויות. אפשר היה לראות את זה היטב בדיונים האחרונים על נישואי הומואים ולסביות. לצד הטענות המוכרות שהזכות להינשא היא אוניברסלית ולא יכולה להיות מוגבלת אך ורק לזוגות הטרוסקסואלים וכו’, אפשר היה לראות כיצד הנימה הקורבנית הולכת ומשתלטת על השיח ההומואי. הקורבנות הפכה להיות מושא של ייצוג שערכו הפוליטי התברר כחשוב. כך כל מיני הומואים ולסביות שהיו קורבנות לאלימות הומופובית פיזית הפכו לגיבורים לרגע ולבעלי קול פוליטי ברגע שהציגו בעוז את הקורבנות שלהם. חבר שלי כאן, ווילפרד, שהתמונה של פרצופו החבול שותפה אלפי פעמים בפייסבוק, הפך בין לילה לאחד הדוברים המרכזיים של ארגוני הגייז בפריז.

הפסיכואנליטיקאים יאמרו  שהעמדה הקורבנית מעוררת התענגות ברמה כל כך גבוהה עד שהאדם מתקשה לוותר עליה.  בשנים האחרונות נראה שההתענגות הזו חורגת מחיי הנפש של הפרט ועוברת למישור הפוליטי – הקורבנות הופכת להון סימבולי, כזה שמעניק לקורבן לגיטימציה לדרוש לעצמו כוח וזכויות.

כמובן שמדובר בהון סימבולי שטחי יחסית. היכולת של הקורבן להשיג שינויים מהותיים במצבו אך ורק מעצם היותו קורבן היא שולית ביותר – שאלו את הפלשתינאים שלמדו את המלאכה הקורבנית מהטובים ביתר. כמו כל סוג אחר של הון סימבולי, גם כאן היעילות שלו תהיה גדולה יותר אם הוא נתמך בכוח פוליטי וכלכלי קיים. במלים אחרות, אם אתה חזק בכל מקרה, אזי העמדה הקורבנית תוכל לעזור לך באופן משמעותי להשיג את מטרותיך. לעומת זאת, אם אתה חסר כוח פוליטי וכלכלי, הסיכוי שהעמדה הקורבנית תעזור לך נמוך יותר, אבל עדיין לא קלוש לגמרי.

וכך יוצא שאנו מוקפים בטרמינולוגיה של מסכנות ומשתקעים יותר ויותר בשיח קורבני. בין אם אנחנו חזקים ובין אם אנחנו חלשים, בין אם אנחנו כנים ובין אם אנחנו ציניים. השיח הזה עוטף אותנו, ועל אחת כמה וכמה במדינת היהודים שעוד לפני הקמתה היבנתה את תפיסת עולמה במונחים של קמים עלינו לכלותינו.

האורגזמה הצדקנית של קרני אלדד (+הסבר)

1.

הן עברו את כל המלחמה ביחד. נתפסו ביחד על העגלה שעימה ברחו מהכפר שבו החביאו אותן. עמדו זו לצד זו כאשר הנאצים התכוננו לירות בעשרות או מאות היהודים שהצליחו לצוד, ובדרך נס (כך סבתא שלי תמיד תיארה את זה) נבחרו על ידי אחד החיילים כדי לשמש כוח עבודה באחד המחנות (שני האחים הקטנים לא נבחרו ונורו בו במקום). הן עברו ממחנה למחנה, צעדו יחדיו ממידאנק לאושוויץ. לאחר המלחמה דרכיהן נפרדו. אמא של סבתא שלי נישאה מחדש, ולאחר קום המדינה עלתה ארצה. סבתא שלי הכירה את סבי באחד מארגוני הנוער הציונים, וגם הם עלו ארצה לאחר 48.

סבא וסבתא שוכנו במעברה בחדרה. שם נולדה אמא שלי. לאחר מכן עברו לצריף עץ באמצע פרדס במגדיאל. סבתא לובה – אמא של סבתא שלי – ובעלה החדש שוכנו בבית ערבי בלוד.

כשהכרתי את סבתא לובה היא כבר גרה בדירה קטנה באחד הרחובות הצדדים שמקיפים את בית העירייה של פתח תקוה. היא מתה כשהייתי בן ארבע. אני לא יודע מה קרה לבית הערבי שבו היא גרה. אולי היא מכרה אותו. אולי הוא הועבר למדינה. אני יודע דבר אחד לבטח – הוא לא הוחזר לבעליו המקוריים.

2.

חשבתי על סבתא לובה ועל הבית הערבי בלוד, שלא הכרתי, כשקראתי את המאמר של קרני אלדד היום בהארץ (לא אתן כאן קישור, לא רוצה לעזור למאמר הזה לעלות בדירוג מנועי החיפוש). אני צריך עכשיו ממש לעצור את עצמי מלמלא את המסך בטינופת מילולית שאני מסוגל להוציא מהפה ומהמקלדת. כרגיל, באותו מתק שפתיים של מי שבטוח שהאמת נמצאת רק עימו ובדרך לנסח אותה ולחיות אותה רומס ביד גסה (שהוא חושב למעודנת) את החיים ואת הזכויות של האנשים האחרים, אללד קובלת במאמר שלה על ההפגנות של השמאל בשייח ג'ראח, שבשגעון המעוות שלהם רוצים למנוע מהיהודים המסכנים שנושלו מביתם בשכונה לחזור אליה.

כזה הוא העולם המעוות והמסוכן של אלדד (שהעורך המעוות והמסוכן של הארץ מוצא לנכון לפרסם בעמודי עיתונו). עולם שבו צדק הוא דבר שיש להילחם עליו רק כאשר הוא נוגע ליהודים.

היהודים המסכנים שנושלו מבתיהם בשכונה אינם אלה שמנסים לחזור אליו. וגם אם כן, הם בוודאי אינם מנסים לחזור אליו לאחר שבמשך שישים שנה ויותר מאז הגירוש הם גרים במחנות פליטים או חיים במעמד של פליטים. מי שעומד מאחורי היוזמה הוא ארגון ימני בעל ממון רב שמאמין בקדושה מסוכנת של האדמה ובזכותו עליה, רק בגלל שהדם שזורם בעורקי ארנקיו הוא יהודי. לשם כך הוא נעזר בכל הדרכים המחוכמות יותר או פחות שבהן מדינת ישראל מנציחה את שיטת האפרטהייד הנהוגה בה.

אז במחילה ממך, גברת אלדד מתוקת השפתיים, אל תזייני לי את השכל.

3.

השמאל, אומרת אלדד, הוא משוגע שכן הוא מתנגד לבניית שכונה יהודית כמה מטרים מהעיר העתיקה (אני ממש יכול להרגיש את הצמרמורת המענגת והצדקנית שעולה בגופה כשהיא אומרת את זה). לי זה כמובן הזכיר את הסיפור המפורסם הבא, מאבות דרבי נתן:

פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה ר' יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר ר' יהושע: אוי לנו! זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו (רבן יוחנן בן זכאי): בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה. ואיזה זה? גמילות חסדים, שנאמר: 'כי חסד חפצתי ולא זבח'"

קרני אלדד מרגישה בוודאי שהיא קרובה הרבה יותר למסורת חז"ל מאשר יהודי חילוני והומו שגר בפריז. מספיק לה הייחוס הביולוגי כביכול לחז"ל כדי לקבוע שמוסרית ורוחנית היא נעלה על בני העממים האחרים.

קרני אלדד, וחבריה המתנחלים והימנים שנאחזים בתלמוד כדי להוכיח את עליונותם המוסרית, שכחו מה זה להיות יהודים.

4.

כתבתי את זה בבוקר, מיד אחרי שקראתי את המאמר (כמו שנועם שם לב – ראו תגובתו). שכחתי להוסיף את הסיבה שבגללה אני חושב שעצם הפרסום הוא מעוות ולגיטימי. אני מעלה לכאן את התגובה שלי לארז שאמר שהוא אינו מסכים איתי בנקודה הזו:

לפרסם עמדה כזו (של ק. אלדד) שאינה מושתת על טיעונים רציונלים אלא על תפיסה ספיריטואליסטית לא הומאנית שמבחינה בין יהודי לערבי – מבחינתי זה מעוות ומסוכן – בדיוק בגלל שזה מוצג כמאמר "דיעה" לגיטימי. לא, הדעה הזו אינה לגיטימית בעיני לא כי היא לא נוחה לי אלא כי היא גזענית!

האם היית אומר את אותו הדבר על מאמר בעיתונות הצרפתית שמתנגד להשבת רכוש יהודי לבעליו המקוריים שגורשו לאושוויץ תוך שימוש בטיעונים לאומניים על הרוח הצרפתית או מה שזה לא יהיה? גם אם היה מספק הוכחות משטרי קנייה מהמאה ה-19 או ה-18?

כמובן, אני מסכים, הבמה הציבורית צריכה להיות פתוחה למגוון דיעות, אבל לא לדיעות חשוכות וגזעניות שמציגות עצמה כצודקות ורציונליות. בתחפושת הזו טמון בעיני העיוות והסיכון.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 737 שכבר עוקבים אחריו