האורגזמה הצדקנית של קרני אלדד (+הסבר)

1.

הן עברו את כל המלחמה ביחד. נתפסו ביחד על העגלה שעימה ברחו מהכפר שבו החביאו אותן. עמדו זו לצד זו כאשר הנאצים התכוננו לירות בעשרות או מאות היהודים שהצליחו לצוד, ובדרך נס (כך סבתא שלי תמיד תיארה את זה) נבחרו על ידי אחד החיילים כדי לשמש כוח עבודה באחד המחנות (שני האחים הקטנים לא נבחרו ונורו בו במקום). הן עברו ממחנה למחנה, צעדו יחדיו ממידאנק לאושוויץ. לאחר המלחמה דרכיהן נפרדו. אמא של סבתא שלי נישאה מחדש, ולאחר קום המדינה עלתה ארצה. סבתא שלי הכירה את סבי באחד מארגוני הנוער הציונים, וגם הם עלו ארצה לאחר 48.

סבא וסבתא שוכנו במעברה בחדרה. שם נולדה אמא שלי. לאחר מכן עברו לצריף עץ באמצע פרדס במגדיאל. סבתא לובה – אמא של סבתא שלי – ובעלה החדש שוכנו בבית ערבי בלוד.

כשהכרתי את סבתא לובה היא כבר גרה בדירה קטנה באחד הרחובות הצדדים שמקיפים את בית העירייה של פתח תקוה. היא מתה כשהייתי בן ארבע. אני לא יודע מה קרה לבית הערבי שבו היא גרה. אולי היא מכרה אותו. אולי הוא הועבר למדינה. אני יודע דבר אחד לבטח – הוא לא הוחזר לבעליו המקוריים.

2.

חשבתי על סבתא לובה ועל הבית הערבי בלוד, שלא הכרתי, כשקראתי את המאמר של קרני אלדד היום בהארץ (לא אתן כאן קישור, לא רוצה לעזור למאמר הזה לעלות בדירוג מנועי החיפוש). אני צריך עכשיו ממש לעצור את עצמי מלמלא את המסך בטינופת מילולית שאני מסוגל להוציא מהפה ומהמקלדת. כרגיל, באותו מתק שפתיים של מי שבטוח שהאמת נמצאת רק עימו ובדרך לנסח אותה ולחיות אותה רומס ביד גסה (שהוא חושב למעודנת) את החיים ואת הזכויות של האנשים האחרים, אללד קובלת במאמר שלה על ההפגנות של השמאל בשייח ג'ראח, שבשגעון המעוות שלהם רוצים למנוע מהיהודים המסכנים שנושלו מביתם בשכונה לחזור אליה.

כזה הוא העולם המעוות והמסוכן של אלדד (שהעורך המעוות והמסוכן של הארץ מוצא לנכון לפרסם בעמודי עיתונו). עולם שבו צדק הוא דבר שיש להילחם עליו רק כאשר הוא נוגע ליהודים.

היהודים המסכנים שנושלו מבתיהם בשכונה אינם אלה שמנסים לחזור אליו. וגם אם כן, הם בוודאי אינם מנסים לחזור אליו לאחר שבמשך שישים שנה ויותר מאז הגירוש הם גרים במחנות פליטים או חיים במעמד של פליטים. מי שעומד מאחורי היוזמה הוא ארגון ימני בעל ממון רב שמאמין בקדושה מסוכנת של האדמה ובזכותו עליה, רק בגלל שהדם שזורם בעורקי ארנקיו הוא יהודי. לשם כך הוא נעזר בכל הדרכים המחוכמות יותר או פחות שבהן מדינת ישראל מנציחה את שיטת האפרטהייד הנהוגה בה.

אז במחילה ממך, גברת אלדד מתוקת השפתיים, אל תזייני לי את השכל.

3.

השמאל, אומרת אלדד, הוא משוגע שכן הוא מתנגד לבניית שכונה יהודית כמה מטרים מהעיר העתיקה (אני ממש יכול להרגיש את הצמרמורת המענגת והצדקנית שעולה בגופה כשהיא אומרת את זה). לי זה כמובן הזכיר את הסיפור המפורסם הבא, מאבות דרבי נתן:

פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה ר' יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר ר' יהושע: אוי לנו! זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו (רבן יוחנן בן זכאי): בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה. ואיזה זה? גמילות חסדים, שנאמר: 'כי חסד חפצתי ולא זבח'"

קרני אלדד מרגישה בוודאי שהיא קרובה הרבה יותר למסורת חז"ל מאשר יהודי חילוני והומו שגר בפריז. מספיק לה הייחוס הביולוגי כביכול לחז"ל כדי לקבוע שמוסרית ורוחנית היא נעלה על בני העממים האחרים.

קרני אלדד, וחבריה המתנחלים והימנים שנאחזים בתלמוד כדי להוכיח את עליונותם המוסרית, שכחו מה זה להיות יהודים.

4.

כתבתי את זה בבוקר, מיד אחרי שקראתי את המאמר (כמו שנועם שם לב – ראו תגובתו). שכחתי להוסיף את הסיבה שבגללה אני חושב שעצם הפרסום הוא מעוות ולגיטימי. אני מעלה לכאן את התגובה שלי לארז שאמר שהוא אינו מסכים איתי בנקודה הזו:

לפרסם עמדה כזו (של ק. אלדד) שאינה מושתת על טיעונים רציונלים אלא על תפיסה ספיריטואליסטית לא הומאנית שמבחינה בין יהודי לערבי – מבחינתי זה מעוות ומסוכן – בדיוק בגלל שזה מוצג כמאמר "דיעה" לגיטימי. לא, הדעה הזו אינה לגיטימית בעיני לא כי היא לא נוחה לי אלא כי היא גזענית!

האם היית אומר את אותו הדבר על מאמר בעיתונות הצרפתית שמתנגד להשבת רכוש יהודי לבעליו המקוריים שגורשו לאושוויץ תוך שימוש בטיעונים לאומניים על הרוח הצרפתית או מה שזה לא יהיה? גם אם היה מספק הוכחות משטרי קנייה מהמאה ה-19 או ה-18?

כמובן, אני מסכים, הבמה הציבורית צריכה להיות פתוחה למגוון דיעות, אבל לא לדיעות חשוכות וגזעניות שמציגות עצמה כצודקות ורציונליות. בתחפושת הזו טמון בעיני העיוות והסיכון.