מדוע אני אוהב את שפת אמי

[התבקשתי לכתוב רשימה קצרה באנגלית על השימוש היומיומי בביטוים הקשורים לאלהים בעברית מדוברת. זאת היתה הזדמנות לברר לעצמי כמה דברים בנוגע לשפת אמי, שכן תמיד הרגשתי שיש שם עוד משהו חוץ ממנה ביחס שלי לשפה. אולי זה באמת אלהים? כשגמרתי לכתוב, החלטתי לתרגם בחזרה.

הרשימה הזו לא היתה נכתבת ללא שיחותי עם חברים למולדת הלשונית העמומה, גולים בעבר או בהווה, שלהם אני מודה – יערה אלון, הלל בן ששון, דנית דותן, טל חבר-חיבובסקי, אלעד לפידות ועמוס סקוורר.

כפי שכבר עולה משמה של הרשימה, היא מוקדשת לאמי.]

כיצד אלהים מתגלה בעברית? תשובה אפשרית אחת – לכו לתנ”ך ותראו. זה מה שקורה כמעט בכל ספריו: אלהים מדבר בעברית: לעצמו או לאלו שכמותו (“הן האדם היה כאחד ממנו”) ובעיקר לבני אדם. הוא אומר להם את אותו הדבר בדרכים שונות: קחו אותי להיות הריבון האלוהי שלכם, ואני אגן עליכם.

האם יש חשיבות לכך שהחוזה מנוסח בעברית? כן, אם עברית היא שפת אמך. במקרה הזה את/ה בוודאי יהודי/ה שנולד/ה וגדל/ה בישראל, מה שאומר שבמהלך החינוך היסודי והעל יסודי שלך קראת חלקים נכבדים מהתנ”ך. אנו יכולים לקרוא את התנ״ך באופן ביקורתי, חילוני, כמיתוס עתיק, תוצר של מחשבה ומאמץ אנושיים. או שאנו יכולים לא לקרוא אותו כלל. אבל באופן כלשהו, בגלל הדרך שבה גודלנו והתחנכנו, זה המיתוס שלנו.

“הגנה תמורת כניעה”. המונחים של החוזה המיתי מנוסחים בשפתנו. אין צורך בתרגום. המשמעות נמצאת כאן. גם אם אנו רואים את עצמנו חופשיים מכל חוזה דתי עם אלהים שאינו קיים, אנו עדיין מחויבים לחוזה עם האל המסוים הזה דרך הדיבור שלנו. כאילו היינו שם כשהחוזה נחתם.

ההופעות של אלהים בעברית המדוברת שבהן אעסוק כאן בקצרה אינן מתרחשות אך ורק בהקשר של שיח מיתולוגי. “אלהים” נוכח בעברית היומיומית המדוברת כפי שהוא נוכח בשפות אחרות. כמלה נפרדת, אלהים מופיע כאשר החוויה היומיומית מופרעת – כאשר אני מגורה, נגעל, נרגש, אסיר תודה, מופתע, מפוחד, אבוד. במובן או בשימוש הזה יש לו כמה מקבילות שמתפרצות מפי ברגעים לא צפויים – אמאל’ה, בן זונה, או הביטויים הזרים שהשתלבו היטב בשפתנו כוס אמכ, פאק, שיט וכן הלאה.

אבל אלהים הוא יותר ממילה גסה. הוא גם שם. ככזה, העברית המדוברת משלבת אותו בביטויים שונים – “שאלהים יעזור לי”, “אלהים ישמור”, “אלהים גדול” או “אלהים יודע”. הביטויים האלה תופסים את העין. למלה אלהים יש את סיומת הריבוי הזכרית “ים” אבל אנו משתמשים בה כאילו היתה שם עצם יחיד. בדרך כלל אנחנו לא חושבים על זה. כשאנחנו אומרים אלהים יש לנו בראש אל אחד או שום דבר. אנחנו מתעלמים מהאות ששפתנו שולחת: אלהים הוא יוצא מן הכלל. יש לו כלל משלו.

כלל שעברית מצייתת לו. היא נותנת לאלהים שם – יהוה – אבל לא מאפשרת לדובריה להשתמש בו. לא מדובר רק בחוק המוסדי, הדתי – לא תשא אם שם האל – אלא בבעיה טכנית: מלבד כמה מיסטיקנים ומדענים ששפתם אינה מדוברת על ידי ההמונים, אנחנו לא יודעים כיצד יש לבטא אותו.

אז אנחנו קוראים לאל בשמו הכללי – אלהים – או משתמשים בתחליפים שפותחו על ידי יהודים במהלך הזמן כאשר הם רצו לדבר עם או על אלוהיהם. נשתמש, למשל, בביטוי הרבני “הקדוש ברוך הוא”, או בביטוי הליטורגי “אדוני”. אחד מהתחליפים הפופולריים ביותר הוא “השם” כמו בביטוי “בעזרת השם” או באחת הוורסיות של ״תודה לאל״  בעברית – ״ברוך השם״. את הביטויים הללו אין להבין כמובן באופן ליטרלי. אף אחד לא מצפה לעזרתו של שם או רוצה להודות לו. זוהי אינה אלא תזכורת של שפתנו: לאלהים יש שם, ואי אפשר להשתמש בו.

לאלהים יש כוח על הדיבור שלנו. זהו כוח אפוקליפטי במובן שהוא מגלה לנו דבר מה גורלי. גרשום שלום נתן תיאור אפלולי של הכוח הזה במכתב שכתב לפרנץ רוזנצוויג ב-1926 “על שפתינו”. במכתב, שלום, הציוני שבחר להגר לפלשתינה ולהשתתף בפרויקט ההחיאה החילונית של השפה עברית, מתוודה על פחדו האפוקליפטי: עברית היא שפה קדושה, וכשאנו מחלנים אותה אנו מעבירים לאלה שיבואו אחרינו, אלה שיגדלו בציונות, בישראל, מתנה מורעלת. בתמימותנו אנו מאמינים שהצלחנו לעקור ממנה את “עוקצה האפוקליפטי”. אנחנו לא מודעים למטען הכבד והנפיץ שהשמות העבריים נושאים בתוכם.

שלום רואה את העברית, “השפה שלנו”, כבעלת כוח אלוהי, עוצמה וולקנית שעלולה להפנות את עצמה נגד דובריה. הוא מפחד מיום הדין. הדיין, אלהים, הוא הריבון של העברית. והוא ישתמש בשפתנו על מנת להביא עלינו כליה אם נתעלם מכוחו.

אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו. המהפכה בשפה שקולו נשמע בתוכה, שאין למנוע אותה – הרי זה הנושא היחיד שלא מדובר בו כאן בארץ. משום שמחדשי השפה העברית לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם. הלוואי וקלות הדעת שהנחתה אותנו לדרך האפוקליפטית הזאת, לא תגרום לאובדננו.” ("הצהרת אמונים לשפה שלנו",  עוד דבר, עם-עובד, 1989.)

אני אחד מאלה שבאו אחרי המחבר הנבואי של המכתב. עברית היא שפת אימי. גדלתי בתוך הציונות. המכתב, עם הטון האפוקליפטי שלו, מעלה אפשרות נוראה: שפתי תעניש אותי על כך שבגדתי בה. יש כוח בעברית, שלום קורא לו כאן אלהים, שתמיד מפקח על השימוש שלי בה. כך, אפילו בשפת האם שלי, השפה שבה אני אמור לדבר באופן החופשי ביותר, תמיד ארגיש מחויב לשקול את מילותי כאשר אני מדבר על אלהים. כשאני מדבר, אני עדיין מרגיש את מרותו.

אני מאמין שאני לא מדבר כאן רק על עצמי. רוב דוברי העברית אינם מדברים בחופשיות את שם האלהים. אנחנו ממשיכים לציית לכלל התיאולוגי: כאשר אנחנו לומדים כיצד לקרוא את התנ”ך אומרים לנו לא לבטא את שם האלהים כפי שהוא מופיע בטקסט (יהוה) אלא להחליף אותו באחד משני השמות – או “אדוני” או “השם”. בשני הכינויים נעשה שימוש נפרד. אנו משתמשים בשם הליטורגי, “אדוני”, בדרך כלל בהקשר של קריאת התנ”ך, תפילה או ברכות בטקסים דתיים כמו הדלקת נרות חנוכה או שבת. בשם המחולן יותר, “השם”, אנו משתמשים בקריאות יומיומיות לאל – לרצונו (אם ירצה השם), לברכתו (ברוך השם) או לעזרתו (בעזרת השם).

ההירארכיה של הקדושה בין שני שמות האל מגלה את עצמה ברמה הסוציולוגית ביחס לשם העצם הכללי – אלהים. בחוגים דתיים, השם נחשב לאחד משמותיו האמיתיים של האל, ולכן לא ניתן לעשות בו שימוש בהקשרים שאינם ליטורגיים. קדושתו טמונה בעיצור ה’, שמופיע פעמיים בשם יהוה, ולכן לא ניתן לבטאו כפי שהוא מחוץ לדיבור של קודש. על מנת לשלב את השם בהקשר מחולן יש להחליף את העיצור ה’ ב-ק’, מה שנותן “אלקים”. אם את/ה משתמש/ת בתחליף הזה, את/ה מגדיר/ה את עצמך כמי שמוטרד/ת משאלת קדושתו של שם האל יותר מאשר הישראלי החילוני שלא יהסס להשתמש בשם המקורי “אלהים”.

העברית המדוברת מתחזקת אם כן שרשרת תיאולוגית-לשונית: מצדה האחד אלהים ומצדה השני שמותיו מאורגנים בהירארכיה של קדושה. לא משנה כמה רחוק נלך מאלהינו, כמה חילונים נהיה, השפה שלו תקבע את מרחקנו ממנו. הריבון של השפה הותיר עליה את חותמו. עדיין יש לו את הכוח לקבוע כיצד אנשים ידברו עליו.

אם לשפתנו יש כוח, הוא אינו כלוא בשמותיה, אלא במבנה התיאולוגי שירשנו כשלמדנו לדבר אותם. דרך הדיבור שלנו, העברית מתווכת אלינו את הריבון שלה ומאפשרת לנו להשתתף בהוצאה לפועל של כוחו. שפתנו, כל עוד שמה יהיה עברית, תהיה תמיד “שקופה מבחינה תקשורתית וקדושה. מה שנכתב זהה למה שעם ישראל ואלהים מדברים. אין פער בין הדיבור לכתב, ואין שום קושי שעולה מההבדל בין מסרים כתובים ומדוברים”. (1)

שפתנו קדושה וחילונית. מיסטית ומדוברת. יש לה ריבונים אחרים, מהעולם הזה, שקובעים מה הדרך הנכונה פוליטית לדבר על דברים, אבל החותם שהותיר עליה הריבון האלוהי זוהר במיוחד. הוא נמתח בזמן, מחבר את הדיבור שלנו לאותו רגע מיתי שהפך אותנו לעם: כאשר אבותינו ואמותינו החליטו להעביר “את כל כוחם ועוצמתם לאדם אחד, או לאסיפה אחת של אנשים, שעל ידי רוב קולות תוכל לצמצם את כל רצונותיהם לרצון אחד” (2). מנקודת מבט אימפריאלית, של אלה שיודעים מהי ההוויה של שפתי, המתנה שנותנת לי העברית היא אכן מורעלת. עבורי זה סם. העברית מזמינה את דובריה, אנו ש”מעכשווים” אותה, לחזור לרגע היסטורי מדומיין של הסכמה שעודה מחייבת. כיצד נוכל לדחות את ההזדמנות לדון מחדש בברית שנחתמה? כיצד נוכל להשקיט את הצורך לחשוב מחדש את המבנה שנכפה עלינו הר כגיגית?

(1) ציטוט מתוך Seth H. Sanders, The Invention of Hebrew (University of Illinois Press, 2009), p. 79.

(2) ציטוט מתוך תומאס הובס, לויתן, (תרגום מנחם לורברבוים) 2,17.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: