לספוג טילים בעיניים עצומות (או למה הישראלים מתעקשים שהעולם כולו נגדם)

1.

הדוברים הרשמיים של מדינת ישראל מצדיקים את ההתקפה על עזה שאפשר כבר להגדיר כטבח באמירה שאף מדינה לא תהיה מוכנה לספוג התקפות טילים על שטחה. הטיעון הזה משתכפל גם אצל ישראלים או יהודים תומכי ישראל ברחבי העולם בפוסטים שלהם בפייסבוק ובטוויטר. האמת המרה היא שכבר יותר מ-20 שנה מדינת ישראל מוכנה לספוג התקפות טילים על שטחה. היא מקדישה למוכנות הזו משאבים כלכליים ופוליטיים אדירים. עד כמה שידוע לי ישראל היא המדינה היחידה שמחייבת קבלנים לבנות “מרחב מוגן” בכל דירה חדשה. במלים אחרות – היא מקבלת את היותה מדינה סופגת טילים ומנסה להסתדר עם המצב הזוועתי הזה עם המספר הנמוך ביותר האפשרי של נפגעים.

מערכת כיפת ברזל מוסיפה נדבך חשוב ומרכזי למימוש היעד הזה. גם אותה פיתחה ישראל כדי שתוכל להמשיך לספוג טילים מפעם לפעם, עם פגיעה מינימלית ברכוש ובבני אדם. נכון לעכשיו, במה שמכונה ”סבב הלחימה הנוכחי”, השיטה עובדת. עד כה לא היו הרוגים ישראלים, הנפגעים ברכוש הם בעיקר בשטחי הפריפריה הדפוקים והמנוחשלים גם כך. הכל בסדר. המלחמה יכולה להמשיך.

2.

ישראל לא הוקמה בפירוש כמדינה סופגת טילים. היא הפכה לכזו בתהליך ארוך ששורשיו האידיאולוגיים נעוצים בהנחות היסוד של התנועה הציונית. אפשר עם זאת לציין נקודה משמעותית אחת, אולי נקודת אל-חזור: מלחמת המפרץ ב-1991 וההחלטה של ישראל לא לתקוף את עיראק ששיגרה אליה טילים. לא משנה מה היו הסיבות להחלטה הזו, המשמעות שלה היתה פשוטה: ישראל הגדירה את עצמה באופן ברור מאי פעם כבת חסותה של ארה”ב. היא הביעה נכונות לספוג טילים בשמו של “המערב”.

זהו אותו “מערב” שהביא למעשה לקיומה של מדינת ישראל וממשיך לערוב לה ולהגן למעשה על שליטתה בשטחים הכבושים. אמנם בעיני חלק גדול מהיהודים בישראל “העולם” (כלומר “המערב”) כולו נגדנו, ואף אחד לא מבין אותנו וכולם אנטישמים, אבל אם אותם יהודים ישראלים יסירו קורה מעל עיניהם, הם יבחינו באמת הבאה: אירופה וארה”ב תומכות במאה אחוז בישראל, בכיבוש ובהתקפות הנוכחיות על עזה. עד להיום, ארה”ב ומדינות אירופה לא איימו ולא חצי איימו להטיל סנקציות על ישראל בעקבות הפרתה את החוקים הבינלאומיים או הריגת אזרחים חפים מפשע. מנהיגי המערב הבולטים הביעו תמיכה בזכותה של ישראל להגן על עצמה. הבה נזכור שטיעון ההגנה העצמית לא עמד לזכותן של איראן ושל סוריה – כשהן לא מצייתות לחוק הבינלאומי פטיש הסנקציות נוחת עליהן יחד עם איומים מרומזים או מפורשים לפעולה צבאית.

יש כאן דיסוננס צורם במיוחד. מצד אחד היהודי הישראלי מתעקש להתכחש לאמת ולראות את עצמו כקורבן של העולם המערבי שמוכן להקריב אותו לחרב הפלשתינית והערבית. מצד שני, מדינת ישראל מגדירה את עצמה דה-פקטו כמדינת חסות של המערב. היא כבר הביעה את נכונותה להיפגע עבורו ורואה את עצמו כחוד חנית שפועל בשם האינטרסים המערביים ובשם ערכיו (ומכאן תשוקתה להישאר המדינה הדמוקרטית היחידה במזה”ת).

3.

לתודעה הכוזבת של חלק גדול מיהודי ישראל שחושבים ש”כל העולם נגדנו” ותופסים את עצמם כקורבן האולטימטיווי של הסכסוך יש מחיר איום. היא גורמת להם לא להזדהות עם הסבל של הפלשתינאים או להמעיט בערכו. כך, מותם של לפחות מאה אזרחים (נכון להיום) נחשב למחיר סביר ונסבל. אני לא מדבר רק על יודו-נאציות מובהקות כמו קרני אלדד או איילת שקד אלא גם על אנשי “מרכז” מימין ומשמאל שתומכים במדיניות הממשלה הנוכחית ורוצים לתת לצה”ל לנצח בשם הקורבנות הישראלית. לא רק הפלשתינאים משלמים את המחיר אלא גם אזרחי ישראל היהודים, שמתבוססים בבוץ המלחמה ומקבלים כמובן מאליו הווה אכזר של דם, דמעות ואזעקות פתע.

מאיפה בא העיוורון? מדוע העיניים נותרות תמיד עצומות?

חנה ארנדט, אחת מהמבקרות המבריקות ביותר של הציונות הבן-גוריונית, כתבה על כך שהבעיה המרכזית של הציונות היא שבסופו של דבר היא מדברת בשמו של “עם יהודי” שעוצב על ידי השיח האנטישמי הנוצרי והפוסט-נוצרי של העולם המערבי. התנועה הציונית, על פי ארנדט, תופסת את “הבעיה היהודית” בדיוק באותו האופן כמו האנטישמים של המערב, והמדינה היהודית שתקום (ארנדט כתבה את הטקסטים הביקורתיים על הציונות ב-1944) תנציח למעשה את האי-צדק וחוסר המוסריות שממנו סבלו היהודים עצמם באירופה שלאחר האמנספיציה. המצב הנוכחי מראה באופן מעורר בעתה עד כמה חריף ומדויק היה הניתוח של ארנדט.  ככל שחולף הזמן נראה שמדינת ישראל עובדת יותר ויותר בשמו של אותו “עם יהודי” שאת קווי המתאר שלו קבעו ההוגים האנטישמיים של המאות ה-19 וה-20. מדינת המיליון השביעי מקבלת על עצמה בשמחה את התפקיד הראשי בסרט ההמשך של השואה.

את מה שארנדט כתבה בשפתה האנליטית אפשר למצוא בכל מיני טענות של ארגונים חרדים על הקירבה בין הפרויקט הציוני לפרויקט הנאצי. הטון הקונספירטיווי והשערורייתי של הפמפלטיים החרדיים אינו צריך להבריח אותנו מפני האמת המרה שהם מציבים בדבר שיתוף הפעולה האפיסטמולוגי העמוק בין הציונות לבין מי שהיא התרגלה לטפח כאויבתה המושבעת והמוצהרת – גרמניה הנאצית. זוהי האמת הבלתי נסבלת של שיתוף הפעולה הממשי בין מדינת ישראל לבין המערב, שגם לו, בסופו של דבר, חשוב לשחק את המשחק הזה ולהבחין את עצמו באופן מובהק ונטול פניות מגרמניה הנאצית. זוהי הסטייה הנוראית שאל מולה מדינת ישראל חייבת לעקור לעצמה את העיניים.