אני גר בצרפת כבר עשר שנים. מעולם לא הסתרתי את יהדותי אבל מצד שני מעולם לא היתה לי דרך מיוחדת להפגין אותה. אני לא חובש כיפה, לא עונד שרשראות עם מגן דוד (לא הסגנון שלי מה לעשות), אין לי קעקועים בעברית, אני לא לובש ציצית. כן, מדי פעם הרגשתי איזושהי עוינות סמויה כלפי מצד כל מיני צרפתים, בעיקר מבוגרים ממני. הרבה פעמים הם ניסו לחפות עליה בנחמדות מוגזמת. אבל מה לעשות, אמרתי לעצמי, מטומטמים יש בכל מקום, והטמטום שלהם יכול להיות מופנה כלפי הומואים, נשים, זרים, ערבים, חרדים…. אחרי הכל גדלתי והתבגרתי בחברה ישראלית גזענית וכבר למדתי לא להתרגש מזה יותר מדי.
קרה שחטפתי מכות בגלל “יהדותי”, אבל זה לא היה בפריז אלא בפתח תקווה, כשהייתי ילד. זה קרה עוד לפני שהערסים (אשכנזים או מזרחים) התחילו לחזור בתשובה. אולי צריך לרענן קצת את הזכרון אבל להיות “דתי” בתקופה ההיא היה קצת כמו להיות הומו היום – באופן כללי מקבלים אותך, אבל אתה תמיד יכול לעלות על העצבים של מישהו שיתקוף אותך באופן מילולי או פיזי. כמה פעמים הכינוי המזלזל “דוס” הושלך לעברי. לפחות פעם אחת חטפתי כאפה על הראש שהעיפה ממנו את הכיפה לקול צחוקם של יושבי הקרנות המטומטמים.
חשבתי על זה כשראיתי את הכתבה בעובדה על יוסי אייש מה“הליגה היהודית” שנלחם לדבריו באנטישמיות בצרפת לדבריה. לא הרבה דברים מחברים ביני לבין אנשי הליגה היהודית הבוז והתיעוב שאני רוחש להם שווים לאלה שיש לי כלפי המפגינים של הימין הקיצוני שצעקו בפברואר האחרון “יהודים החוצה”. אבל בגלל שגם אני מסומן כיהודי, אני אמור להיות בצד שלהם במשחק המטופש והרצחני הזה שלא קבעתי את כלליו ושאם אני מתעניין בו זה רק על מנת להיות מסוגל לפרק אותו.
יש הרבה מה לומר על המלחמה הזו באנטישמיות (ואולי באופן כללי על המלחמה באנטישמיות). היא מארגנת את היהודים במחנה שמונהג על ידי יושבי קרנות בדיוק מאותו הסוג של אלה שהעיפו לי את הכיפה מהראש בפתח תקווה בשנות השמונים. היום יושבי הקרנות הללו, בישראל או בצרפת, מכבדים את הדתיים. הם נצמדים אל הסממנים היהודיים (כיפה, מגן דוד) כפי שהישבן שלהם נצמד לברזלים ברחוב חפץ חיים. לצערם או לשמחתם, יושבי קרנות אחרים נצמדים לסממנים לאומים/דתיים אחרים שבמסגרתם היהודי/ישראלי/ציוני הוא התגלמות כל הרוע…
שני מחנות ששים אלי קרב. כל פגיעה של האחד מתקבלת בתדהמה, זעם אבל גם סוג של הקלה. הרי אם היריב לא יראה את כוחו, כיצד נוכל להצדיק את קיומנו כיהודים נרדפים או כערבים מדוכאים? אם לא ירצחו שלושה יהודים בטולוז כיצד יוכל יוסי אייש לאשש את תחושת הסכנה הקיומית שהנחילו לו?
שני המחנות משתתפים באותו משחק צמא דם וריגושים, כל אחד מצפה למהלך של היריב. כל אחד חושב את עצמו לגיבור בסרט פעולה (יוסי אייש, מנהיג הליגה היהודית שהתראיין בעובדה סיפר שראה את הסרט מבצע אנטבה אולי איזה חמש מאות פעם).
יש רגע מעניין בכתבה, כשיוסי אייש מספר בכתבה על רגע הגבורה הראשון שלו, כשהיה בן 10, הרגע שבו הוא השליך אבן על ביתו של הבריון השכונתי שלא רצה לאפשר ליהודים ברחוב שלו, הוא מספר שהשכן צעק ושהוא, יוסי, נהנה מזה. הוא נהנה מהצעקות שלו כי הוא הרגיש שהן מפצות על כל השנים של השקט שהיהודים ספגו בדממה את ההשפלות של הגויים האנטישמיים. אבל רגע, יוסי ילד שלי מוצלח, יש כאן משהו שלא מסתדר. זה לא אתה שפיצית בקולך על שנות השקט המשפילות. זה הבריון האנטישמי שצעק! כיצד הצעקות שלו מפצות על ההשפלה שלך? אולי זה בגלל שבסופו של דבר אתה והוא שותפים לאותו משחק ילדותי וקטלני של שוטרים וגנבים.
הם אולי כבר לא יושבים ברחוב אלא בסלונים הנובורשיים שלהם בצרפת ובבתי הקפה הממוזגים של תל אביב, אבל ברוחם הם נותרו ועודם בריוני רחוב. לא הכחדת האנטישמיות מעניינת אותם אלא המלחמה בה. לא הניצחון אלא הקרב. רק דרכו הם יכולים להתחבר באמת ליהדותם, להפוך את הזהות החבוטה והמעורפלת הזו למשהו מרגש ומסעיר שיארגן את חייהם ויעניק להם משמעות.
חקוק באבן 
תגובות
אני חיה פה כבר כמעט 20 שנה ואני רוצה להעיד פה שמעולם לא נתקלתי בשום גילוי של גזענות. והמבטא הישראלי שלי כן מסגיר אותי. כי אם אני ישראלית דוברת עברית אז זה מספיק יהודי בשביל רוב האנטישמים. אני חיה בסביבה לגמרי מעורבת עם שכנים שמוצאם מכל העולם וחלק גדול מהעולם הערבי והמוסלמי, בעיקר מצפון אפריקה, ויחסי השכנות שלנו מצויינים. כולם יודעים שאני מישראל.
הרבה אנשים אמרו לי ואומרים לי שדווקא מפני שאני מדברת צרפתית עם מבטא אני לא יודעת מה הצרפתים באמת חושבים עלי כי הם לא מעיזים לפלוט לידי הערות אנטישמיות. ואני תמיד חשבתי שזאת טענה מוזרה, שדווקא מוכיחה את ההפך ממה שהיתה אמורה להוכיח: אם הם פוחדים להגיד דברים אנטישמיים לידי, זאת אומרת שהם מתביישים באנטישמיות שלהם. בעיני הבושה הזאת היא סימן היכר לחברה לא גזענית.
אני לא טוענת שאנטישמיות לא קיימת. שמעתי עדויות על הערות מעליבות, חלקן מאנשים שחוו אותם בעצמן. אבל עדיין, אני חושבת שהאנטישמיות הצרפתית המסורתית, שיונקת מהשנאה הנוצרית ומחוזקת על ידי הקלישאות שמחברות יהודים עם כסף, האנטישמיות הזאת שולית ביותר בחברה הצרפתית מאז מלחמת העולם השנייה, וגם אם יש סימנים שהיא מרימה קצת ראש בעשור האחרון, היא עדיין שולית מאוד, ביחוד בשכבות עממיות (דווקא בחוגים אינטלקטאולים מסויימים יש לה קצת יותר ביטוי). אני גם יודעת על מוסלמים שתוקפים יהודים ועל יהודים שתוקפים מוסלמים. אבל נראה לי שאלף, זו תופעה די חריגה, בית, אי אפשר לנתק אותה ממה שקורה בין ישראל והערבים, במיוחד הפלסטינים, ובין העובדה שהקהילה היהודית המאורגנת מזדהה בצורה כל כך בוטה עם ישראל. מה שחבל זה שלא מדברים מספיק על כל המקומות שעדיין יש דיאלוג וידידות בין יהודים ומוסלמים בצרפת והם רבים.
לכן, כשאני שומעת אנשים מפה ומישראל שטוענים שצרפת אנטישמית ומסוכנת ליהודים זה מאוד מוזר לי, יכול להיות שאנחנו לא מדברים על אותה ארץ? יכול להיות שאנחנו לא חיים באותה ארץ?
הנסיון האישי שלי סותר את העדויות של רבים מהיהודים בצרפת. ובפרספקטיבה היסטורית, אני אפילו רוצה לטעון שדווקא בתקופה הנוכחית ממש טוב להיות יהודי בצרפת. יהודים נהנים פה משוויון זכויות מלא, זה מובן מאליו, יש להם גישה לכל מקצוע שהם רוצים לעסוק בו, רבים מהם במצב כלכלי טוב עד מצויין, כל גילוי של אנטישמיות זוכה פה לתגובות קשות ביותר של גינוי פה אחד, ויש סובלנות רבה, וגם סקרנות, לחיפוש אחר השורשים היהודיים, לטיפוח תרבות יהודית, להזדהות של יהודים עם ישראל ואפילו לניכור שרבים מביעים ביחס לצרפת. אחרי השואה אף אחד לא מעז להאשים יהודים ב"נאמנות כפולה", בעוד שגילויי שנאה לצרפת מצד מוסלמים נחשבים פה לחציית קווים אדומים. וזה בעצם הפרדוקס. בתקופות הרבה יותר אנטישמיות, היהודים בצרפת היו מאוהבים בה אהבה עוורת. דווקא ההכרה של צרפת באנטישמיות שלה בעבר, באחריות לפשעים של וישי וכו', יצרה אווירה של סובלנות כלפי התפתחות של עוינות עד כדי שנאה ממש של יהודים אליה.
אני מסכימה עם כל מילה מהבלוג של רון ורוצה להוסיף: יהודים וישראלים רבים ניזונים מהאנטישמיות (שהם מנפחים למימדים מפלצתיים ודמיוניים) כדי להצדיק את האלימות שלהם ובעיקר את הגזענות שלהם. צרפת היא מקום עם הרבה בעיות שרחוק מלהיות מושלם, אבל לפי דעתי אף ישראלי (או ישראלי לעתיד מבין יהודי צרפת) לא רשאי להטיף מוסר לצרפת בנושא גזענות, כי שום השוואה בתחום הזה לא תהיה לטובת ישראל.
רון, שינאה מזינה שינאה, ופשעי שינאה מעוררים פשעי שינאה. בעצם הרשימה הזו היא על אנשים שונאים, ואנשים שונאים מצויים בכל מקום, בכל מדינה/עם/קרן רחוב (בכל אחד מאיתנו יש ריגשות של אהבה/שינאה). לדאבון לב, גם אנשים המתרגמים את שינאתם לאלימות (מילולית, פיסית) מצויים לא-מעט; ובמידת מה הם אפילו מצדיקים/מבססים את שנאתם באמצעות אלימותם, וכך האלימות אינה אך ורק מניפסטציה של השנאה, אלא משמשת את שונא-האחר כחלק מן המעשים שבאמצעותם הוא מזין ומכלכל את שנאתו, כמי שאנוס להשליך כל הזמן עוד עצים למדורה, שמא תכבה האש או תדעך.