הבנאליזציה של היהודו-נאצי

לרגל מותו של אריאל שרון 

על דבר אחד לא סלחו לישעיהו לייבוביץ. בנקודה מסוימת בהיסטוריה העמוסה והצפופה של מלחמות ישראל, הוא הגה את הביטוי “יהודו-נאצים”. גם אלה שתמכו בביקורת שלו נגד הכיבוש חשבו שהוא הלך רחוק מדי. כולנו גדלנו על הציווי “אסור להשוות”. השואה, כך למדנו, היא תופעה היסטורית קונקרטית ומזעזעת שלעולם לא תוכל לחזור על עצמה. ובתופעה ההיסטורית הזו יש שני שחקנים מנוגדים – הקורבנות היהודים מצד אחד והצוררים הנאצים מצד שני. ההבדל בין ה”יהודים” לבין ה”נאצים” הוא הבדל מכונן, הוא אחד האלמנטים הבודדים והיציבים ביותר שמעניקים תוכן מהותי לקטגוריה של היהדות הישראלית היום. לשחק עם הבדל הזה, זה לחתוך בבשר החי של גרעין הזהות היהודית-ישראלית, להסתכן בביקוע שיוביל לשידוד מערכות דרסטי ויהפוך את הקיום היהודי הישראלי למשהו אחר לגמרי.

רב האנשים מפחדים משינוי כמו ממוות. אבל לייבוביץ, שתמיד הגדיר את עצמו כציוני, היה אמיץ. כשהבין שהמשחק רקוב, הוא לא חשש לשנות את הכלל המכונן שלו, זה שקובע שהנאצים זה תמיד “הם” וה”יהודים” הם תמיד אנחנו. על ידי כך שהלחים את השמות הכביכול מנוגדים זה לזה, לייבוביץ אמר ליהודים – הנה, אתם יכולים להיות נאצים. ואף יותר מכך – הוא חתר תחת היסוד הבסיסי ביותר של חווית הקיום המשותפת שלהם כיהודים ישראלים.

אכן, מלחמת לבנון הראשונה, אז יצאו ה”יהודו-נאצים” לאור, הבהירה באופן ברור מאי פעם שהדכאנות של הפלסטינים אינה רק תוצר לוואי של הפרויקט הציוני של מדינת ישראל, אלא גורם מכריע בעיצוב מדיניותה. זו הרי היתה המלחמה הראשונה שמדינת ישראל ניהלה באופן מוצהר נגד הפלסטינים. זאת היתה נקודת המוצא שלה, ההיגיון שהכתיב את מהלכיה ואת התסבוכות שנקלעה אליה. הבוץ הלבנוני שישראל שקעה בו במשך שנים היה במובן זה הלבה המעבעבת של הבעיה הפלסטינית של ישראל, כלומר היחס של ישראל כמדינה יהודית לפלסטינים שבקרבה ושבסביבתה.

כשאנחנו אומרים “הבעיה הפלסטינית” צריך לזכור שעבור הפלסטינים ועבור מדינת ישראל לא מדובר באותה בעיה. הבעיה הפלסטינית על פי ארגוני השחרור הפלסטינים היא במובן מסוים בעיה קולוניאליסטית רגילה: העם הכבוש מתנגד לכובש מאחר שזה האחרון מונע ממנו לממש את ריבונותו. הכבושים רוצים לפרום את יחסי השליטה הקולוניאליסטים ולשלוט על עצמם. גם עבור מדינת ישראל הבעיה היא קולוניאליסטית רגילה אבל מהצד של הקולוניאל: היא צריכה להצדיק את שליטתה על העם האחר (או על הילידים). אבל בניגוד לפרויקטים הקולוניאליסטים הקלאסיים שהצדיקו את עצמם על ידי שימוש בטיעונים של ציווליזציה וכלכלה, ישראל משתמשת בטיעון אחר. היא אינה מצדיקה את שליטתה בילידים (כלומר את מניעת ריבונותם) תוך פנייה לטיעונים מהסוג: “אנחנו מחנכים אותם.. הם עדיין לא כשירים לאוטונומיה”, ואף לא לטיעונים כלכליים כמו: “שליטתם מניבה לנו רווחים כלכליים ולכן אנחנו לא יכולים לוותר עליה”. בסופו של דבר, הטיעון היחיד שבעזרתו ישראל מצדיקה את שליטתה בפלסטינים הוא היותה מדינת היהודים, כלומר מדינתם של “אלה שהיו כאן קודם”. אם ישראל לא היתה יהודית, היא עצמה אומרת, לא היתה לה שום זכות לשלוט בבני הארץ הזו שחיו כאן עוד לפני שהוקמה.

איזה משקל עצום לשים על היהדות. על כתפיה מוטל העול להצדיק את הקיום הפוליטי של מדינת ישראל. לא מדובר כמובן  על יהדות הדתית. ישראל היא תוצר של הציונות החילונית ונשארת במובן הזה נאמנה לה, גם היום. עצם יהדותם האתנית (ולא הדתית) של היהודים הישראלים היא זו שמצדיקה את שליטתם על חבל האדמה הזה. זו הסיבה שבגללה לישראל חשוב כל כך להישאר מדינה יהודית גם במחיר של ויתור על שטחים שבשליטתה.  בסופו של דבר, כל המפלגות היהודיות, ימין או שמאל, מגלאון עד חברון, מסכימות שישראל צריכה להישאר המדינה היהודית. האפשרות של מדינה דו-לאומית מוגדרת על ידן כלא פחות מ”חלום בלהות” (ציטוט של יחימוביץ).

משמעויות נוצרות מתוך ונתמכות על ידי הבדלים ומתחים. והמתח הגדול ביותר קיים בין היהודי האתני לבין מי ששם לו כייעוד להשמיד אותו – הנאצי. הפרויקט הנאצי הוא המסמן היעיל ביותר של היהדות בממד האתני.  המתח בין הנאצי ליהודי יעיל ועוצמתי כל כך ומדינת ישראל אכן עושה בו שימוש, הן כלפי פנים הן כלפי חוץ, על מנת להצדיק את המדיניות שלה ומעבר לכך – את עצם ריבונותה. הנאצי, מתוך היותו מסמן על של מי שרצה להשמיד את היהודי האתני, הוא מיניה וביה המתווך המושלם (המסמן par procuration) שבין היהודי האתני לבין השיח הפוליטי הלגיטימי. כשנתניהו אומר “היטלר” הוא אומר “ליהודי האתני זכות לריבונות פוליטית על ארץ ישראל”. הנאצי, מעצם הזכרת שמו, מסמן את הריבונות הישראלית כלגיטימית, הוא הגושפנקא האולטימטיווית לזכות הקיום של המדינה היהודית, להיותה חלק מהעולם.

זו הסיבה שבגללה הביטוי “יהודו-נאצים” מסוכן כל כך למדינת ישראל. הוא לא סתם פרובוקציה שמוציאה לשון מבזה אל מול המוסרניות היהודית-ישראלית. עצם ההלחמה של השמות “יהודי” ו”נאצי” ושימושם לתאר את חיילי צבא  ההגנה לישראל מאיימים לבטל את ההבדל המכונן שעליו הוקמה המדינה ושבו היא עדיין משתמשת על מנת להצדיק את עצמה.

אני שואל את עצמי מה היה קורה אם לייבוביץ לא היה מוותר על פרס ישראל. שהרי הביטוי הזה נישא בגאון על דגליהם של אלה שהתנגדו להענקת הפרס. מה היה קורה אם אף על פי כן ולמרות הכל הוא היה מחליט להופיע באותו ערב בבנייני האומה ולקבל את הפרס? האם זה היה משנה משהו מבחינת הלגיטימיות של רעיונותיו ודבריו בשיח הציבורי בישראל? האם הביטוי “יהודו-נאצים” היה עובר תהליך כלשהו של בנאליזציה, אפילו חלקית, כמו ביטויים אחרים שהחברה והתקשורת הישראלית משתמשת בהם על אף הממד הפרובוקטיווי שלהם? האם הכללתו בשיח הלגיטימי היתה דוחפת את ישראל לוותר על הטכניקה הזו להצדקה עצמית, לסלק את הבסיס הרעוע ולמצוא דרכים אחרות, מסובכות יותר אבל אולי הרסניות פחות להצדיק את עצמה, לספר את עצמה לעצמה?

מאחר שאני מאמין שהתשובה לשאלות הללו היא חיובית, אני קורא לבנאליזציה של הביטוי יהודו-נאצי. אנא, אל תחששו להשתמש בו כשאתם מוצאים לנכון. לא בהכרח על מנת להתריס או לעורר פרובוקציה, אלא רק על מנת לסייע בחשיפתה של אמת הרסנית והחלפתה באמת אחרת. אל תתנו למגבלות השיח הציבורי הישראלי להרשים אתכם, שכן אלו הן בדיוק המגבלות שמונעות מהשיח הזה לראות נכוחה את הזוועות שהוא עושה בשם ה”יהדות” לבני אדם שאיתרע מזלם לצאת מהרחם הלא נכון.