כמה מלים על השיח הקורבני

קראתי היום את המאמר היפה שכתב ישי רוזן צבי על ספרו של יאיר אורון: השואה, התקומה והנכבה, שבו אורון מראה כיצד “נהפכה הנכבה בתודעה הפלסטינית והערבית למקבילתה של השואה (ולאחת הסיבות המרכזיות להכחשתה”, במרחב שהקורבניות היא המטבע הקשה שבו סוחרים כל הצדדים”.

נראה לי שכל ישראלי עם יכולת ראייה בסיסית  יכול לראות את הקשר שאורון מתאר בספר בין השואה לבין הנכבה בפרט והיחס של ישראל היהודית לערבים בכלל. החברה הישראלית בנתה מנגנון אידיאולוגי משוכלל ויעיל שמכונן ומתחזק את ההקבלה בין הערבי לבין הנאצי – שניהם מונעים מרצון בלתי מוסבר ונטול סיבה ממשית להרוג ולהשמיד את היהודים. היעילות של המבנה האידיאולוגי הזה ברורה – מאחר שהרצון הערבי להילחם ביהודים מקביל לאובססיה האנטישמית הנאצית, הרי אין שום מקום להעמיד את עצמנו בספק ולחשוב על האפשרות שאולי המעשים הישראלים קשורים באופן כלשהו לאיבה הפלשתינית.

מנגנון הנאציזציה של הערבים יושב על תשתית שהתקיימה כבר מאז ימי העלייה השנייה, שבה הערבי מילא בתודעה של המתיישבים היהודים את תפקידו של הקוזאק. ההקבלה הזה עוברת כחוט השני בסיפוריו של עגנון, שלפחות שניים מהם כיכבו בשיעורי הספרות בתקופה שבה חבשתי את ספסל הלימודים – תהילה ומאויב לאוהב. אצל עגנון, וקשה לי לומר את זה על הסופר הנערץ עלי, האיבה הערבית היא ייצרית ולא מובנת, והוא חושב עליה במונחים שבה יהודי מזרח אירופאי ממפנה המאה העשרים חושב על הפוגרומים.

אבל יש כאן יותר מההקשר הישראלי-יהודי. למעשה ההתעקשות של החברה בישראל להתברג לעמדה הקורבנית היא חלק ממגמה רחבה יותר בעולם שמבחינות מסוימות הופך כולו ל”מרחב שהקורבניות היא המטבע הקשה שבו סוחרים כל הצדדים”. אם ישראל מצליחה להשיג את מטרותיה בעולם על ידי ליהוקה העצמי לתפקיד הקורבן הנצחי, הרי זה בגלל שהרגישות לכך קיימת בעולם. יש היענות לזעקה הקורבנית, יש  ביקוש לסחורה שלה. הקורבנות היא מנוע מרכזי של המערכת הפוליטית הגלובלית. עצם היותך קורבן מצדיק התערבות פוליטית עבורך. ולכן – מי שרוצה שיפעלו לטובת האינטרסים שלה, כדאי לה להציג את עצמה כקורבן מסכן. 

מתוך דף צביעה של חב"ד לפרשת נשא

מתוך דף צביעה של חב"ד לפרשת נשא

השיח הקורבני מתנהל לצד השיח של הזכויות. אפשר היה לראות את זה היטב בדיונים האחרונים על נישואי הומואים ולסביות. לצד הטענות המוכרות שהזכות להינשא היא אוניברסלית ולא יכולה להיות מוגבלת אך ורק לזוגות הטרוסקסואלים וכו’, אפשר היה לראות כיצד הנימה הקורבנית הולכת ומשתלטת על השיח ההומואי. הקורבנות הפכה להיות מושא של ייצוג שערכו הפוליטי התברר כחשוב. כך כל מיני הומואים ולסביות שהיו קורבנות לאלימות הומופובית פיזית הפכו לגיבורים לרגע ולבעלי קול פוליטי ברגע שהציגו בעוז את הקורבנות שלהם. חבר שלי כאן, ווילפרד, שהתמונה של פרצופו החבול שותפה אלפי פעמים בפייסבוק, הפך בין לילה לאחד הדוברים המרכזיים של ארגוני הגייז בפריז.

הפסיכואנליטיקאים יאמרו  שהעמדה הקורבנית מעוררת התענגות ברמה כל כך גבוהה עד שהאדם מתקשה לוותר עליה.  בשנים האחרונות נראה שההתענגות הזו חורגת מחיי הנפש של הפרט ועוברת למישור הפוליטי – הקורבנות הופכת להון סימבולי, כזה שמעניק לקורבן לגיטימציה לדרוש לעצמו כוח וזכויות.

כמובן שמדובר בהון סימבולי שטחי יחסית. היכולת של הקורבן להשיג שינויים מהותיים במצבו אך ורק מעצם היותו קורבן היא שולית ביותר – שאלו את הפלשתינאים שלמדו את המלאכה הקורבנית מהטובים ביתר. כמו כל סוג אחר של הון סימבולי, גם כאן היעילות שלו תהיה גדולה יותר אם הוא נתמך בכוח פוליטי וכלכלי קיים. במלים אחרות, אם אתה חזק בכל מקרה, אזי העמדה הקורבנית תוכל לעזור לך באופן משמעותי להשיג את מטרותיך. לעומת זאת, אם אתה חסר כוח פוליטי וכלכלי, הסיכוי שהעמדה הקורבנית תעזור לך נמוך יותר, אבל עדיין לא קלוש לגמרי.

וכך יוצא שאנו מוקפים בטרמינולוגיה של מסכנות ומשתקעים יותר ויותר בשיח קורבני. בין אם אנחנו חזקים ובין אם אנחנו חלשים, בין אם אנחנו כנים ובין אם אנחנו ציניים. השיח הזה עוטף אותנו, ועל אחת כמה וכמה במדינת היהודים שעוד לפני הקמתה היבנתה את תפיסת עולמה במונחים של קמים עלינו לכלותינו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מרית בן ישראל  ביום 02/07/2013 בשעה 20:23

    אישית מעולם לא הבנתי את קסמי הקורבנות, אבל אני זוכרת כמה הזדעזעתי כשגיליתי (לגמרי במקרה, בשיחה עם שיפוצניק) שבסיפור של המוסלמים לא יצחק נעקד אלא ישמעאל. פעמיים נחרדתי, פעם אחת כי הבנתי שהסכסוך הוא על את מי אבא אהב יותר, וזה משהו שקשה מאד ליישב, ופעם שנייה בגלל ההתחרות על כתר הקורבן (ומסכימה איתך על עגנון).

    • Ron Naiweld  ביום 02/07/2013 בשעה 20:43

      תודה מרית. זה אלמנט חזק מאוד במונותאיזם שבמובן מסוים הופך את האדם לקורבן לאלהים (הוא אמור להקריב את חייו לאל האחד והכל יכול). ביהדות זה קורה ביתר שאת עם החורבן שמבטל את האפשרות של הקורבן אבל התשתית נמצאת שם כבר לפני כן. וישו הוא כמובן הקורבן האולטימטיבי, הצאן לטבח המופתי שכולנו נדרשים לחקות. יש בתפיסה הקורבנית איזושהי אשליה של אותנטיות – אם מישהו רוצה לפגוע בי זה אומר שאני באמת קיים – שהדתות נענות לה ומשחקות איתה.

  • מירי שחם  ביום 03/07/2013 בשעה 03:19

    יחד עם זאת אתה מתעלם מאיומים קונקרטיים של השמדה שמופנים כלפינו, אפילו בשנים האחרונות, כולל צעדים מעשיים מאד שנועדו לקדם את אופציית ההשמדה. להתעלם מכך יהיה טיפשי, כלומר הקרבניות אינה יציר טוטאלי של הדמיון.
    כמו כן תופעות שאכליל תחת הכותרת 'אנטישמיות חדשה' מצד מדינות מערב אירופה גם הן תוצר של הרחבת שיח הקורבן, אפילו סוג של ריבאונד הומניטרי. זאת אומרת שלא רק ישראל והפלסטינים יוצרים אנלוגיה כפויה בין השואה לנכבה, אלא גם מדינות צד שלישי. המהלך כולו מורכב יותר, הוא מחבר בין מהלכים של תוקפנות דו-צדדית ומהלכים של קורבנות/התגוננות דו-צדדית, כשהקורבנות היא בעצם מצע לתוקפנות והצדקה שלו. בעולם הפוסט-קולוניאליסטי לא יכולה להיות הצדקה אחרת לתוקפנות מלבד קורבניות וזו הסיבה שהנושא כל כך בוער.

    • Ron Naiweld  ביום 03/07/2013 בשעה 21:25

      תודה מירי. אני לא מתעלם כמובן מהאיומים הקונקרטיים אבל עדיין, איום להשמדה אינו השמדה (כלומר – האיום כשלעצמו אינו מייצר קורבנות אלא רק קורבנות פונטציאלים. ואילו ישראלים רבים מתייחסים לעצמם כבר כאל קורבנות ממשיים).
      וכן אני מסכים איתך שההקשר רחב ושבגלל כל מיני התפתחויות ברמה הגלובלית הקורבנות מהווה אחת ההצדקות היחידות לתוקפנות.

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: