הגולה עולה באש

1.

הסיפור הזה הסעיר אותי מאז ששמעתי אותו בילדותי. הוא מובא במשנה, במסכת ראש השנה, ומסופר בו על המחלוקת בין רבן גמליאל הנשיא לבין החכמים בנוגע לראש חודש תשרי. בעבר, כך מספרת לנו המשנה, תחילת החודש היתה נקבעת בבית הדין בירושלים, ומשחרבה העיר, נקבע היום בבית הדין של רבן גמליאל דיבנה. לשם הגיעו העדים להעיד שראו את הירח נולד, ומשם יצאה ועברה הבשורה לכל הגולה, כדי לאפשר לכל עם ישראל לקבוע את חגיהם ומועדיהם.

במקרה המדובר, מסופר שרבן גמליאל קיבל עדויות של עדים שהחכמים ראו בהם עדי שקר, ולאחר מכן שמע שרבי יהושע עירער על החלטתו. המחלוקת חשובה, שכן על פי קביעת ראש החודש, ייקבע זמנו של ראש השנה, ובייחוד של יום הכפורים. רבן גמליאל שלא היה מרוצה מעזות הפנים של יהושע הגיב כך:

"שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך.״

רבי יהושע הלך אבל ליבו לא היה שלם. בדרכו הוא פגש שני רבנים שהבינו ללבו אך הסבירו לו מדוע עליו לקבל את הדין:

״הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר. אמר לו: יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר "אלא מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם" – בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו.

״בא לו אצל רבי דוסא בן הורכינס, אמר לו: אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל – צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל", ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים? אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה.

״נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו: בוא בשלום רבי ותלמידי. רבי בחכמה ותלמידי שקבלת את דברי״. (משנה ר"ה ב:ט)

רבי יהושע מוותר על האמת שלו, מרכין את ראשו והולך בכניעה לקאנוסה הרבנית שלו. אבל לא רק עניין של תחרות כבוד בין אישית יש כאן. לפי הטיעונים שנותנים רבי יהושע ורבי דוסא בחלק הקודם של המשנה, ברור שייתכן שרבן גמליאל אכן שגה בפסיקתו, וראש החודש האמיתי חל על פי חשבונו של רבי יהושע; לא רק שהוא גורם לרבי יהושע לחלל את יום הכיפורים, אלא לכולנו! כשרבי יהושע נאלץ לחלל את יום הכפורים שלו, כולנו מחללים אותו איתו, מכפיפים את ראשנו בפני סמכותו של הכוח.

2.

מסכת ראש השנה של המשנה עוסקת בהלכות שעיצבו את קביעת החודש, קידושו והפצת הבשורה לקהילות ישראל. כדרכה של המשנה, היא מספרת לנו את ההלכות ולא רק מציינת אותן, כי עניינה אינו לתת לנו חוקים ומשפטים, אלא להסביר אותם, תוך בירור ההיגיון שעומד מאחוריהם. ההיגיון שעליו מבוססים חוקי התורה הוא היגיון שניתן היה לפעול על פיו בעולם מושלם, כזה שהתקיים אולי לפני החורבן. כעת עלינו לחלץ את ההיגיון הזה ולנסות לפעול על פיו במידת האפשר בעולמנו הפחות.

המשנה מספרת ש"בראשונה היו משיאין משואות. משקילקלו הכותים התקינו שיהיו שלוחים יוצאים" (ב:א). אבל גם אם המשואות כבר אינן נהוגות, המשנה שלאחר מכן מבררת את אופן הדלקתן. כי הרי לא המעשה הוא העיקר, אלא הזכרון שלו. כמו טקס האשה הסוטה שישי רוזן צבי מדבר עליו, גם טקס הדלקת המשואות הוא טקס שלא היה, וגם אם היה, לא בגלל זה המשנה מדברת עליו.

המשנה רוצה להתענג על עבר מושלם ומפואר – לא סתם עצים הביאו משיאי המשואות שחייו לפני דורנו הפחות, אלא ארזים ועצי שמן, אותם היו כורכים בפשתן. "ועולה לראש ההר, ומצית בהן את האור, ומוליך, ומביא ומעלה ומוריד–עד שהוא רואה את חברו שהוא עושה כן בראש ההר השני, וכן בראש ההר השלישי. ומניין היו משיאין משואות:  מהר המשחה לסרטבה, ומסרטבה לאגריפנה, ומאגריפנה לחוורן, ומחוורן לבית בלתין; ומבית בלתין לא זזו, אלא מוליך ומביא ומעלה ומוריד, עד שהוא רואה את כל הגולה לפניו כמדורת האש". (ב:ב-ג).

הדימוי הזה של מי שרואה את כל הגולה לפניו כמדורת האש מזכיר דימוי תנ"כי מרגש ומסעיר – אברהם מתבונן בעיר סדום עולה באש. במשנה מדובר בברכה – הגולה בוערת כי קיבלה את מסר הזמן מהמרכז הארץ ישראלי; היא סופגת את קרן האור שמושלכת אליה מירושלים ומקרינה אותה על סביבותיה ועל כל כולה. אבל בשני המקרים המתבונן מתבונן, והגולה עולה באש. שיתוף פעולה על אף הפער המוחלט. אולי הדימוי הזה מאפשר לנו להבין ביקורת סמויה לא מודעת של כותבי המשנה על סיפור אברהם – את האש הזו אתה הבערת, כשאתה מתבונן עליה, יהוה לצידך. משלושת המלאכים שבאו אליך רק שניים ירדו לסדום. השלישי הוא האל שלך, האל שלנו שאתה בא במשא ומתן איתו ולא מצליח להניא אותו מדעתו. ועדיין נשאר נאמן לו. לא מנסה לעקוף אותו, לסרב לו, לומר לו – אם כך אני הולך! – כמו שאומר רבי מאיר כשאלוהים לא רוצה לקבל את תשובתו של אלישע רבו. בפלגמטיות הזו שלך לפני בורא עולם, בנכונות המחושבת הזו להכניע את רצונך, אתה לא רק משתף פעולה עם רצח המוני, אלא מכריע את עצמך, מעלה באש את האני שלך שיכול גם הוא לקבוע זמנים ומועדים, חוקים ומשפטים. איפה הקול שלך אברהם? אתה לא רואה שאתה הוא זה שמצית את האש?

זו לא  רק ביקורת על אברהם, שהרבנים מעריצים על פי רוב אלא גם ביקורת עצמית, על ההיבט ההכנעתי והשפוט של מערכת היחסים שלהם עם האל, שעד כמה שהם ינסו להערים עליו ולעקוף אותו וליצור חוקים משלהם, בסופו של דבר לא יצליחו להתנתק, לוותר, להגיד לא וללכת הלאה. המשנה מנסה לדבר בקול התורה, להיות תורה בפני עצמה, אבל כל הזמן נדרשת במרומז או במפורש לדברי האלוהים, לא מצליחה ליצור דיבור חדש, ועם כל כמה שהיא נהנית מהנוחיות שבהישענות שלה על התורה, היא בזה לתלותיות הזו ושואפת לחופש.

3.

בספרו Socrates and the Fat Rabbis דניאל בויארין כותב על שני הקולות של התלמוד הבבלי – הקול הרציני, זה שאומר את האמת, שמדבר בסמכותיות אלוהית ואצילית, מנסח חוקים, מחפש היגיון ובעיקר לוקח את עצמו מאוד ברצינות; והקול הליצני, הקרקסי, הקרנבלי, שצוחק על הרבנים ועל דרכי המחשבה שלהם, שבז לאופן שבו הם לוקחים את עצמם כל כך ברצינות. אלו שני קולות שנשמעים באותם העמודים, לפעמים מאותם הרבנים. אין כאן אסכולה רצינית נגד אסכולה מתבדחת, אלא מתח דיאלוגי מתמיד ובלתי ניתן לפיוס בין שני היבטים מרכזיים של השיח הרבני.

המתח הזה קיים גם במשנה, בשילוב  המשונה בין רצינות לפנטזיה, בין עול להתענגות. אין כאן בהכרח יריבות. הפנטזיה אינה אמורה לפגוע באמת אלא לשרת אותה. אבל מעצם קיומה היא גורמת לנו להעמיד בספק את מידת הרצינות של השיח הרציני.

למה אני מתכוון?

למשל בפרק ב' של משנה ראש השנה, המתח בין תיאורים דקדניים של מעשי השליחים ומשיאי המשואות מצד אחד, לבין תיאורים פנטזיונרים של העברת האור מרחק של עשרות, מאות ואף אלפי מילין.

אבל בעיקר בסיפור של המשנה האחרונה בפרק הזה, על רבן גמליאל ורבי יהושע, שהבאתי בתחילת הדברים.  רבן גמליאל שמחליט לקדש את החודש בעוד שחכמים אחרים מחליטים על סמך הגיונם שהחודש צריך להיות מקודש ביום שלאחר מכן. הסמכותיות של רבן גמליאל היא אלוהית, אין מה לעשות. אבל רבי יהושע עצוב, הוא אינו רוצה לוותר על עצמו, על האמת שלו כמו שהיינו אומרים היום. הרבנים הזקנים מלמדים אותו שיעור חשוב – האמת זה לא הסיפור כאן! לא האמת שלך ולא של רבן גמליאל. הכל עניין של פרוצדורה – הוא הקים בית דין, אתה לא. המועדים נקראו, האש נישאה כדין ואין לך אלא להכפיף את עצמך וללכת לפני בורא העולם תוך שאתה מחלל את האופן שבו אתה מבין את ההליכה לפני בורא עולם.

אבל האם אין כאן גם ביקורת של רבי עקיבא על הסמכותיות המגוחכת של רבן גמליאל? הוא כאילו אומר ליהושע – עזוב אותו, ברור שאתה צודק והוא לא מבין מהחיים שלו, אבל אין לך ברירה ובגלל היותו של בית הדין אצלו אתה חייב לציית לו. בניגוד למה שהוא עלול לחשוב הציות אינו לכבודו או מתוך קבלת סמכותו האישית, אלא מתוך קבלת סמכותו הפורמלית. הוויתור של רבי יהושע אצילי כך שלמרות "ניצחונו" של רבן גמליאל, ידו של יהושע יוצאת בסופו של דבר על העליונה, וכך גם מבין זאת בסופו של דבר רבן גמליאל בדבריו לרבי יהושע, רבו ותלמידו.

(ואולי הסיפא זאת הוספה – אכן איננו מוצאים אותה במעט גרסאות – שנועדה לעמעם את פוטנציאל הביקורת על גמליאל ובמובן מסוים לגרום לו לקחת חלק בפתרון, ולהסכים כביכול למפרע עם תפיסתו של רבי עקיבא).

4.

האני שמכריז על החודש צריך להיות אמין אבל הוא גם צריך להיות חופשי. חופשי מהתמכרויות ומהבלים (משחקי קלפים ומפריחי יונים אינם יכולים להעיד) אבל גם חופשי מבעליו. עבד אינו יכול להיות להעיד על מולד הירח. הכוהנים לא יקבלו אפילו עבד משוחרר (א:ז), אבל חז"ל כן – ברגע שאתה חופשי, לא משנה מאין באת ומה היית בראשיתך.

אבל חופש אינו יכול לבוא במנותק מסמכות. איננו יכולים לחשוב את השחרור אלא מתוך ההבנה שאנחנו נתונים לחסדיו של כוח מדכא, וברגע שהכוח הזה נעלם, נעלמת איתו גם אפשרות השחרור. זוהי אינה דיאלקטיקה כי אף אחד לא מנסה לרצוח אף אחד. הרבנים של המשנה מודעים להכרחיות של הכוח – הם חופשיים ממנו ועבדים לו בעת ובעונה אחת. הם מכבדים אותו וחושדים בו, מרצינים בפניו וצוחקים עליו. יחד איתו הם מעלים את הגולה שלהם באש, ויודעים שלא יוכלו להתנתק ממנה לעולם.